המהפך של בנט
המהפך של בנט

ריח הבחירות הנישא באוויר הופך את הצורך לאחדות בין הבית היהודי לאיחוד הלאומי לדחוף יותר, תהיה מתכונת ההליכה המשותפת אשר תהיה.

מהצד האחד, יש הטוענים שהבית היהודי לא זקוק לאיחוד הלאומי, שלא מביא יותר משניים-שלושה מנדטים. פוטנציאל ההתרחבות של "הבית היהודי" נמצא לדבריהם במרכז, לא בימין האידיאולוגי. אריתמטית החשבון נכון, אבל בסך הכול הוא מוטעה. האיחוד הלאומי מביא לבית המשותף את הלב, את הנשמה, את הרוח האידיאליסטית. את האיכות, לא את הכמות.

גם כשלמפא"י ההיסטורית של בן גוריון היו בשיאה כחמישים מנדטים, היה ברור לו שההתיישבות העובדת – החלוצים, אנשי הקיבוצים והמושבים – הם הליבה האידיאליסטית והסוציו-פוליטית של התנועה שהוביל, למרות שתרמה שניים-שלושה מנדטים בלבד.

התרחבות הבית היהודי לכלל ישראל מחייבת ליבה סוציו-פוליטית כזו. כשהציבור הרחב מתחיל להזדהות עם חובשי הכיפות הסרוגות, הוא לא מתרשם רק מנפתלי בנט, איילת שקד ועוד כמה כוכבים. הוא משתוקק לראות מחנה חלוצי, ערכי, אידיאליסטי – ובעיקר מאוחד.

מהצד השני, ישנו חוסר הבנה בסיסי בחוגי האיחוד הלאומי לנטייתו של הבית היהודי להליכה למרכז. "אני בעד לגדול ולהיות מפלגה גדולה שתוביל ותנהיג את המדינה, אבל השאלה מה המחיר", אמר לאחרונה אורי אריאל. "האם המטרה מקדשת את האמצעים (...) גם במחיר של ויתור על העקרונות שלנו? לבית היהודי יש רצון ללכת למרכז, ופחות להיות חזקים בענייני דת ומדינה", אמר.

אורי אריאל טועה: הפנייה למרכז של הבית היהודי איננה וויתור על עקרונות. היא נובעת מראיה מפוכחת של התהליכים המתרחשים בחברה הישראלית בנושאי הזהות היהודית ומנכונות להיענות להם. היא לא נועדה רק, או בעיקר, לצורך ליקוט מנדטים – היא העיקרון.

קיר הברזל

הציונות התאפיינה בחלוקה ברורה בין דתיים לחילוניים. הרב אברהם יצחק הכהן קוק כינה אותה לגנאי "קיר הברזל" (מאמרי הראיה, "מסע המחנות", א', עמ' 76). חלוקה זו הייתה חיונית לשני הצדדים. בשביל הציבור הדתי היא שימשה בין היתר לצורך התגוננות נוכח הסחף האדיר של אנשי מחנהו למחנה השני; ההגדרה הנוקשה של "דתיות" סימנה גבול ברור: מי שעבר אותו הוגדר כחילוני. לא פחות חיונית הייתה החלוקה בשביל החילונים – הן כדי שהדתיים לא יפריעו להם בבניין המדינה עם כל מיני רעיונות של "גאולה מן השמיים" והן לצורך הגדרתם העצמית שכללה מרכיב מרכזי של כפירה במסורת.

החלוקה הזו פעלה לטובה: הדתיות עברה בירור, התגדלה והתעצמה. נושאיה שלא מדעת והכרה מלאה נפלטו. היא למדה לעכל את האלמנטים החיוביים של הציונות ומפשרה בין דתיות ולאומיות היא הפכה לסינתזה מלאה שלהן. גם הזרוע החילונית של עם ישראל הביאה ברכה – הקמת המדינה ובניינה.

והנה, בעשור האחרון, החלה החומה להיפרץ וההבדלה החדה בין דתיים לחילוניים החלה להתמוסס. חילוניים נפתחים לזהותם היהודית, איש-איש בדרכו; דתיים הופכים לדתל"שים – לא לחילוניים. התגלו לפתע מסורתיים. אט אט הולכת ומתגבשת זהות חדשה לחברה הישראלית: אין יותר דתיים וחילוניים – כולנו יהודים. יש שמקיימים יותר מצוות ויש שפחות, אבל לכולם מכנה משותף. קריאתו של הרב קוק הולכת ומתגשמת: "דומה שהננו מחולקים לשני מחנות. תמיד רגילים לצלצל אצלנו בשני השמות..."חרדים" ו"חופשיים". שמות חדשים אשר מאז לא היו רגילים להיות מתבטאים אצלנו כלל. ידענו שאין בני אדם שווים במדרגותיהם, במיוחד במה שנוגע לתוכנם הרוחני...אבל שיהיה שם מוגבל ומיוחד לכך המתאר סיעות ומפלגות, מזה לא ידענו.....והלוואי שנוכל להשכיח מאתנו, בכלל, את שני השמות העומדים לנו לשטן...את שמות הבעלים הללו מעל מחנותינו (שם)."

אם נמשיך לקדש את החלוקה ההיא, לשמר את ה"סטטוס קוו" – הרי שזהו אנכרוניזם מובהק. היום הדתיות כבר לא מאוימת ולא זקוקה למתרס. להיפך, הוא משמש היום כמחסום בפני מעבר טבעי והדרגתי של חילוניים להעמקת והעצמת זהותם היהודית.

עידן הקונצנזוס היהודי

אורי אריאל ותומכיו אינם ערים לתהליכים המתחוללים בחברה הישראלית; הם עדיין לא יצאו מהחפירות ההן. לעומתם, נפתלי בנט שייך לדור אחר ומייצג רוח אחרת. בשבילו, הזהות היהודית טבעית ומובנת מאליה – הוא לא חש מאוים, ואיננו מרגיש צורך להתנצל עליה. הוא חש שהגיע זמנה של היהדות הדתית לחבק ולהכיל את החילוניים, בבחינת "כולנו יהודים".

מכיוון שחלק מהחרד"לים אינם תמיד מבינים את הרוח הזו, ההסבר היחיד שלהם לנטייתו של בנט לפריצת הסטטוס-קוו היא חשד עמוק. זהו חשד שהברית הטקטית-פוליטית עם "יש עתיד" כללה גם הזדהות עם האג'נדה האנטי דתית שלה; שבנט והבית היהודי "פחות חזקים בענייני דת ומדינה"; שכל רצונו של בנט הוא לנצל את הבית היהודי לצרכי יומרותיו הפוליטיות האישיות; ושהמניע לנטייתו לציבור הרחב הוא רק רצונו להרבות מנדטים.

זהו חשד שווא. בנט לא מנסה להוביל ליהדות המתפשרת על עקרונות. בתוך עמו הוא יושב. הוא מזהה את דרישה הציבורית האותנטית לזהות יהודית חופשית ומשוחררת, חי ומקבל אותה, מבין את משמעותה החיובית ומחפש את הדרך להיענות לה. ההליכה שלו למרכז נובעת – גם אם שלא מתוך מודעות שלמה – מתוך אחריות כלל ישראלית לגיבוש הציבוריות הישראלית, הן סביב המוקד האידאי של הזהות היהודית והן סביב המוקד הסוציו-פוליטי של ציבור הכיפות הסרוגות.

הבעיה של בנט והבית היהודי היא שהמגמה האינטואיטיבית הזו עדיין לא מגובשת ומנוסחת לכלל אידיאולוגיה ברורה וסדורה, ואין לה עדיין גבולות גזרה וקווים אדומים. לכן היא לא תמיד מוסברת כראוי, ממילא איננה תמיד מובנת, ולכן היא גם מעלה חשדות כה רבים.

גיבוש וניסוח העקרונות האידיאולוגיים המתבקשים לצורך המהלך הכלל-ישראלי הזה איננו משימתם של הפוליטיקאים אלא של אנשי אמונה ותורה ותלמידיהם. עליהם לגבש את הקו, להבהיר את הדרך, לנסח את ההדרכה ולסמן את הגבולות. זאת כמובן, בתנאי שלא ינסו לכפות ולהנחית את העקרונות הללו, ובתנאי שיבינו שאנו נמצאים על סף עידן חדש המחייב היערכות אידיאולוגית חדשה – עידן הקונצנזוס היהודי.

המנעד הרחב של הכיפות הסרוגות - מחרד"לים דרך מסורתיים, עבור לליברליים וכלה בדתלש"ים ועד בכלל - איננו הבעיה. הוא הפתרון. המגוון הרחב הזה הוא ביטוי לבריאות, לפתיחות, לשורשיות ולטבעיות של הציבור הזה. זהו מפתח ליכולתו להפוך באופן טבעי ומתבקש למרכז-הנושא של החברה הישראלית כולה על כל גווניה.

"ההליכה למרכז", אם כן, איננה פשרה בשביל להשיג מנדטים. היא העיקרון. ראוי שתהיה משותפת.