אורו הפנימי של משה קרן דרך פניו

יוון ה"נאורה" היא בעצם חושך, מטרתה העיקרית היא הפרדה בין החומר והצורה, חסימת האור האמתי, אור ה'.

פרופ'' נח דנא-פיקארד , י"ט בכסלו תשע"ה

פרופ' נח דנא - פיקארד
פרופ' נח דנא - פיקארד
צילום: המרכז האקדמי לב

בסוף פרשת כי-תשא מסור שברדת משה מן ההר קרן עור פניו, בגלל זה יראו בני ישראל לגשת אליו ואז הוא שם על פניו מסווה. רק כאשר משה נגש אל אוהל מועד הסיר את המסווה עד צאתו (שמות לד, כט-לה). הפסוקים חוזרים פעם אחר פעם על קרינת עור פני משה, וכי לא מספיק לומר זאת פעם אחת? התורה בד"כ חוסכת במילים. אגב, כל זאת עדיין לא הספיק כדי שהגויים באיטליה לא יחשבו שמדובר בקרניים על מצחו של משה, כפי שרואים בפסל מפורסם של מיכלאנג'לו.

קרן עור פניו של משה כיון שעורו לא היה מסך המונע מן האור הפנימי לבקוע החוצה. אצל משה רבנו אין הפרדה, אין הבדלה בין רוח (האור הפנימי) לחומר - מה שקורה מחוץ למסך העור, האור הפנימי נראה מבחוץ. לכן קריאת ה' אל משה בסנה היא וַיּאמֶר משֶׁה משֶׁה וַיּאמֶר הִנֵּנִי (שמות ג,ד), בלי טעם המקרא ששם פסק (קו מבדיל) בין השמות. לא כמו אצל אברהם ויעקב (ויאמר אברהם אברהם, בראשית כב,עב). אצלם תהליך ההזדככות עדיין בדרך, עדיין קיימת הבחנה-הפרדה בין הרוח ובין החומר. אצל משה האור הפנימי-האלוקי, חודר מבעד לעור, העור איננו מחסום, החומר לא חוסם את הופעת הרוח. שניהם ישות אחת.

משה רבנו שקוף למעבר אור האינסוף. חז"ל מספרים שכשנולד משה הבית התמלא אורה, הכלי יקר מפרש (שמות ג) כי זה היה סימן לו שהבית האנושי יהיה אורה מכל צד. כי בלאו הכי היה החומר מסך מבדיל בינו לבין א-להיו שלא יוכל להביט אל הא-להים, ואולי מטעם זה נאמר ויקרא משה משה, ב' פעמים, כי קרא ה' לשני חלקיו כי שניהם קדושים המה החומר והצורה. אישור נוסף ניתן לנו על ידי הפסיקתא דרב כהנא ה': יהודה בר נחמן בשם ר' שמע' בן לקיש פתח שלח אורך ואמתך המה ינחוני יביאוני אל הר קדשך ואל משכנותיך (תהלים מג: ג). שלח אורך זה משה ומשה לא ידע כי קרן עור פניו (שמות לד,כט).

משה מראה בעליל שהחומר איננו אטום לפניו. לא נאמר "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה הָאָרֹן", אלא "קומה ה'" (במדבר י,ל"ה). וכן "וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה'", לא שובה הארון (שם, ל"ו). בשביל משה ארון העץ והזהב שקוף למעבר אור ה'. משה הוא האיש הישראלי הכללי, וזאת צריכה להיות שאיפתנו, להיות שקופים למעבר אור ה' מן העולמות העליונים אל התחתונים.

לכן, ההלכה בחנוכה היא "הולך ומוסיף" נרות, כפי שיטת בית הלל. אמנם אל לנו לשכוח את שיטת בית שמאי ההולך ופוחת "כנגד פרי החג". בחג הסוכות מקריבים שבעים פרים כנגד אומות העולם, בסדר יורד. משמעות הדבר היא שחשיבות האומות, השפעתן התרבותית ועוד צריכות ללכת ולרדת. אבל זה ברקע. על פני השטח, מוסיפים אור, מוסיפים חכמה, כדברי הראי"ה קוק "הצדיקים הטהורים ... אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה" (ערפילי טוהר). עם ישראל מוסיף אור.

תרבות יוון, התרבות ה"נאורה" של אז (ועד עתה, דרך יורשיה בעולם המודרני) לוחמת נגד השאיפה הזאת. זרמי תרבות מודרנית רוצים לנתק רוח וחומר, תורה ומדע. זה היה צפוי מימי בראשית: וחושך זה גלות יוון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן שהייתה אומרת להם כתבו על קרן השור שאין לכם חלק בא-להי ישראל (בראשית רבה ב'). יוון ה"נאורה" היא בעצם חושך, מטרתה העיקרית היא הפרדה בין החומר והצורה, חסימת האור האמתי, אור ה'. זה המאבק העיקרי במשך כל ההיסטוריה, המאבק בין האור ובין החושך. במשחקים האהובים על היוונים, העור היה חשוב יותר מן האור.

ישראל מסוגל לגבור על כוחות החושך. סוף המאבק שלעת ערב יהיה אור (זכריה יד,ז). וסוף ההיסטוריה – הסתר י-ה, בגלל העור העבה של היוונים – הוא ניצחון האור.

הכלי היחיד של המדע המודרני כדי לחקור את היקום הוא תצפיות אסטרונומיות, חקר של קרינה אלקטרומגנטית בתדרים שונים, סוגים שונים של אור. חלק מהקרינה היא בתדרים הנראים לעין, אבל החלק העיקרי הוא דרך גלי רדיו, גלי רנטגן ואפילו לפעמים קליטת קרני גמא וניתוח מקורם. מדובר לרוב בקרינה העוברת מבעד לחומר. ולא נדבר כאן על החלקיק הנקרא נויטרינו שכמעט שום דבר לא חוסם את המעוף שלו. ה' מלמד אותנו לגלות את עולמו הודות לאור, עולם של רוח-וחומר, של תורה-ומדע, של אחדות ההוויה.

ויעש ה' א-להים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם (בראשית ג,כא) בתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב כתנות אור (בראשית רבה כ, כט). לא פלא שמצאו כי ר' מאיר, כשמו כן הוא. אם מחפשים אור, מוצאים אור.