המכבים ניצחו ביו"ש

עובדה היסטורית מוכחת לגבי חג החנוכה: כל שמונת הקרבות שניהלו המכבים התרחשו ביהודה ושומרון.

חגי הוברמן , כ"ה בכסלו תשע"ה

אז הפרלמנט האירופי הכיר עקרונית בזכות הפלשתינים להקים מדינה עצמאית ביהודה ושומרון, והרשות הפלשתינית מתכוונת לבקש מעצרת האו"ם החלטה שבתוך שנתיים ישראל תיסוג מכל רחבי יו"ש, וכל זה קורה בחג החנוכה.

אני משער שהיום או מחר תגיע הברכה השיגרתית של נשיא ארה"ב לעם בישראל לכבוד חג החנוכה. זה קורה מדי שנה.

לכן כדאי להזכיר לנשיא האמריקני וכמובן לעם בישראל, עובדה היסטורית מוכחת, לגבי חג החנוכה: כל שמונת 8 הקרבות שניהלו המכבים מגלה, שכולם התרחשו ביהודה ושומרון. כשחמשת בני מתתיהו לחמו לעצמאות עמם באיו"ש, הם לא חשבו על המילה "שטחים". הם ידעו שהם לוחמים בארץ-ישראל על ארץ-ישראל. שיא הניצחון, להזכיר, היה שיחרור 'אל-אקצא' - הר-הבית, יותר מ-500 שנה לפני שמוחמד נולד בכלל.

מידיה היא מודיעין

המכבים, מחוללי המאבק למען חופש הפולחן והעצמאות הרוחנית והמדינית, באו מהכפר מודיעין, המזוהה כיום עם הכפר הערבי מידיא, בשיפולים המערביים של חבל בנימין.

נדלג לרגע אלפיים שנה קדימה. במלחמת העצמאות, במהלך "מבצע דני" לשיחרור את איזור שפלת יהודה, בו נכלל גם איזור מודיעין. במקום לחמה חטיבת יפתח-פלמ"ח עליה פיקד יגאל אלון. דן לנר ז"ל, מי שהיה לימים אלוף בצה"ל, שימש אז קצין המבצעים החטיבתי - משהו המכביל לסגן מפקד חטיבה כיום. רחבעם זאבי (גנדי), אף הוא לימים אלוף בצה"ל, שימש כקצין הסיור של חטיבת יפתח-פלמ"ח. "במסגרת מבצע דני נתבקשתי באחד הימים של קיץ תש"ח לפוצץ גשר בדרך לכפר מידיה, מעל ואדי נאטוף" - סיפר לי פעם רחבעם זאבי ז"ל - "והחלטתי לצאת לסיור מוקדם עם עוד סייר מאנשי. קצין התרבות של הפלמ"ח יוסקה אמוראי שמע על הסיור שלנו וכיוון שנמאס לו לשבת באפס מעשה במפקדה ביקש להצטרף אלינו. יצאנו שלושתנו.

"בהיותנו בדרכנו חזרה" - הוסיף וסיפר גנדי - "עברנו לא הרחק המהכפר מידיה. לפי מה שידענו אמור היה הכפר להיות ריק מאדם, כשלפתע נפתחה עלינו אש רובים מתוכו. היינו בדילמה מה לעשות. אם היינו מסתלקים בחזרה צפונה הרי היינו מתרחקים מקו כוחותינו ונכנסים שוב לעומק השטח שבין הכוחות הלוחמים, או אולי נופלים לידי כוח סיור של הלגיון הירדני. האפשרות השניה היתה להסתער קדימה לעבר הכפר ולתפוש אחיזה בשטח הבנוי עד שנצליח להתחמק או עד שיבוא החורף. בחרנו באפשרות השניה והסתערנו".

שלושה לוחמים בודדים מסתערים על כפר שלם? – שאלתי אותו.

"היום אני יודע שבמעשה הזה היה משום טירוף" - משיב גנדי - "שלושה רובאים - סייר, קצין תרבות וקצין סיירים עם מאה כדורים ושני רימונים לכל אחד - מסתערים על כפר ערבי שיש בו כוח בלתי מוגדר ולא ידוע. אבל עובדה היא שהערבים בכפר נדהמו מהחוצפה שלנו. ייתכן שהם חשבו שאנחנו מהווים את חודו של כוח גדול יותר. אלו היו מן הסתם כפריים שבאו ליטול חפצים מבתיהם. תפשנו בית גבוה וירינו מכל החלונות והדלתות כדי ליצור תדמית של כוח גדול ועוצמת אש רבה. הערבים נמלטו לחורשות הזיתים ולא שבו עוד.

"אחרי שחלף זמן מה בשקט, החלטנו שמוטב שגם אנחנו נסתלק משם לפני שהערבים יחזרו בכוח גדול יותר ואנחנו נסתבך בקרב מיותר. מה עוד שחיכתה לנו משימת הלילה של פיצוץ הגשר. בדרך חזרה שאלתי את חברי אם הם יודעים שהם כבשו את כפר המכבים מודיעין. הם חשבוני למהתל.

"שבנו לברפיליה, הכפר הערבי שנכבש זה עתה ובו ישבה מפקדת החטיבה. דיווחתי לדן לנר על הקורות אותנו ובדו"ח של מטה חטיבת יפתח-פלמ"ח למטה "מבצע דני" נמסר גם על כיבוש הכפר מידיה" - עד כאן סיפורו של גנדי.

הדיווח הזה מסתבר, היה מוקדם מדי. כאשר סומן קו הגבול אחרי המלחמה נשאר הכפר מידיה בתחום ממלכת ירדן, בעוד ש"קובור אל-יהוד" שנחשבו בטעות כאמור כקברי המכבים נותרו בתחום ישראל. "מדוע זה קרה?" שאלתי את גנדי. "אנחנו חזרנו לברפיליה. שום כוח לא בא אחרינו. הכפר נשאר בתחום ירדן" - מספר גנדי. כיום הוא נמצא באחריות אזרחית של הרשות הפלשתינית, כשטח B.

אבל הדיווח על "כיבוש" הכפר, מסתבר, עשה את שלו. "בהפוגה השניה של מלמת השחרור היה בתל-אביב המצעד הצבאי הראשון" - סיים גנדי את סיפורו - "שמעתי ברדיו את נאומו של ראש-הממשלה ושר-הבטחון דוד בן-גוריון מונה את הישגי צה"ל כשלפתע הזכיר כי "הגענו למולדת החשמונאים במודיעין". הבנתי שהוא מדבר על הפטרול שלי ותמהתי רק אם הוא יודע שהגענו לשם לגמרי לא בכוונה".

קרב מס' 1: ואדי חרמיה

סיפור הקרב הראשון שניהל יהודה נגד הצבא הסורי-סלווקי של אנטיוכוס מצביע על שימוש ביתרונות השטח הייחודי בבנימין. יהודה יצא מגופנה, כיום הכפר הערבי ג'יפנא לא הרחק מביר-זית, לקראת אפולוניוס. כוחותיו של אפולוניוס, ככל הידוע, הגיעו מכיוון מעלה-לבונה, שהיישוב הקהילתי המחודש חידש את שמו. הקרב בניהם התנהל מצפון לגופנה, בוואדי חרמיה. כאן הטמין יהודה מארב לצבאו של אפולוניוס, הבוטח בעצמו. כוחות המכבים שמו מארב במיצר, והצליחו להשמיד את הכוחות היוונים-סורים - הסלווקים - עד תום. אפולוניוס נהרג בקרב. יהודה המכבי הוכר כמנהיג האומה.

ואדי חרמיה הוא אפיק צר ועמוק, שקל לחסום אותו, עד היום. גם היום, למשל, קשה לקלוט בו בסלולארי. השם המוזר של העמק - "עמק השודדים" בתרגומו העברי - ניתן לו משום שבעבר הוא היה מקום מועד להתקפות שודדים על עוברי האורח. עוברי האורח לא הסתירו חששם כשעברו במקום. במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, 1936-39, התמקדו הפורעים הערבים במאבק נגד תחבורה יהודית חופשית בארץ ישראל. חלק גדול מהטרור הערבי של אותן פרעות, אלו שהיהודים כינו "המאורעות" והערבים קראו להם "המרד הערבי", התבצע נגד כלי הרכב היהודיים. אז פעל בוואדי חרמיה שודד ערבי מפורסם בשם אבו-ג'ילדה. אגדות רבות נקשרו סביב בריון זה, שמוצאו מהכפר טמון שממזרח לשכם. קשה לדעת מה, מכל הסיפורים שנקשרו לאבו-ג'ילדה, אמת - ומה אגדה, ברור שאת עיקר "פרנסתו" הוציא במקום זה, בוואדי חרמיה, עד שנתפס בידי הבריטים בשנות השלושים, נידון למוות אך הצליח להימלט מידיהם. הוא נהרג רק ב- 13.4.54 שש שנים אחרי הקמת מדינת ישראל.

הבריטים, בשנות השלושים, סיפקו לבעיית הטרור בדרכים פתרון חלקי באמצעות הקמת תחנת משטרה קטנה לצד הדרך, העומדת במקומה עד היום. מיקום התחנה לא היה מקרי. היא הוקמה סמוך לגשר החוצה את אפיק הנחל.

ביט' אדר תשס"ב, הצליח מחבל פלשתיני בודד לתפוס עמדה נסתרת בראש אחד המצוקים שמעל הוואדי, ולהרוג בצליפות מדוייקות 10 ישראלים, חיילי צה"ל ואזרחים. היה זה אחד הפיגועים הקשים במלחמת אוסלו, באמצעות ניצול המבנה המיוחד של ואדי חרמיה.

קרב מס' 2: בית-חורון

הקרב השני, נגד סירון שביקש לנקום את תבוסת אפולוניוס, היה קרב בית-חורון, במערב בנימין. יהודה המכבי טמן מארב לכוחות סירון במעלה בית-חורון, והמפקד סירון נהרג גם הוא בקרב. גם בקרב בית חורון, כמו בקרב הראשון, אנו מוצאים קווים דומים בהתנהלות הקרב שמתכנן יהודה: מעלה קשה, צבא גדול ואיטי מול צבא קטן קל ויעיל כמו של יהודה המכבי.

שני כפרים ערביים משמרים את השמות העבריים העתיקים: בית-עור אל-פוקא (בית חורון עליון) ובית-עור אל-תחתא (בית-חורון תחתון). כוחותיו המשיכו במרדף במורד בית-חורון, עד לפאתי מישור החוף.

נדלג שוב כאלפיים שנה קדימה. השבוע לפני 37 שנים, בכא' כסלו תשל"ח, 1.12.1977, יצאה שיירה חגיגית מלטרון דרך מעלה בית-חורון, כביש 443 המפורסם, לנקודת ההתיישבות החדשה ממזרח לבית-עור אל פוקא. 20 המשפחות הראשונות מחברי גרעין בית-חורון, מראשוני הגרעינים של גוש-אמונים, הקימו את יישובם למרות ניסיונות ועיכובים מצד הממשלה, ממשלת בגין ז"ל.

ערב העליה, כשביקרו בשטח, גילו להפתעתם כי למרות שהמועד קרב ובא, לא נעשות כל עבודות הכנה בשטח. חברי הגרעין הלכו לשאול את הפקידים, ונענו שהם אכן מתבקשים לדחות את העלייה לקרקע, עד שיוצבו שם אשקוביות המתאימות למגורים, שצריכות להגיע "בכל רגע". הגרעין החליט לעלות לקרקע בכל מקרה ובכל תנאי.

לעזרתם נחלץ קבלן תל-אביבי בשם אבנר ארליך. הוא הכשיר את הקרקע, והציב שם 15 "ברטונים", מחסנים קטנים מפח, בנוסף לחמשת הקראוונים שהובאו על ידי גוש-אמונים. ביום העלייה התאספו כל אנשי הגרעין למרגלות מנזר לטרון, ובשיירה חגיגית עלו אל בית חורון.

בדיעבד התברר שהיתה זו החלטה נכונה. האשקוביות שהיו אמורות להגיע "בכל רגע" הגיעו כעבור חמישה חודשים. סביר מאד להניח כי אם הגרעין לא היה עולה במועד, המבנים לא היו מגיעים עד היום.

השם בית-חורון חזר להיות שם של יישוב במדינת ישראל.

קרב מס' 3: קרב אמאוס

הקרב השלישי, נגד תלמי, ניקנור וגורגיאס, פיקודיו של ליסיאס, היה קרב אמאוס בעמק-איילון - כיום בתוך פארק-קנדה, מול לטרון. "ויסע המחנה ויחנו מדרום לאמאוס... ויקח גורגיאס חמשת אלפים איש ואלף סוס בחור ויסע המחנה לילה; לנפל על מחנה היהודים ולהכותם פתאום ובני החקרה היו לו למורי דרך; וישמע יהודה ויסע הוא והגיבורים להכות את חיל המלך אשר באמאוס; עד הצבא מפזר היה מחוץ למחנה... ויתגרו ויגפו את הגויים וינוסו אל המישור..." מספר מכבים א' פרקים ג-ד.

הסלווקים נערכו באמאוס בעמק איילון. אמאוס שכנה על הדרך לירושלים, שעברה בתוך עמק איילון, בעל החשיבות האסטרטגית החשובה שבאה לידי ביטוי לכל אורך ההיסטוריה. בתרגיל צבאי מבריק שכלל הטעיה טאקטית נדירה במחשבתה אצל מנהיגים בני דורו, כולל הכנות לקרב על-פי התורה, צום ותפילה, ומסע נועז וקרב תוך שליטה מעולה בלוחמיו, הצליח יהודה המכבי למגר את הכח הסלווקי הגדול במקום היערכותו באמאוס, שנסוג מבוהל ומפוחד אל עבר שפלת החוף.

קרב מס' 4: בית צור

התבוסה באמאוס הנחיתה מהלומה רצינית מאד על אנטיוכוס מלך סוריה. עצם קיומה של השושלת הסלווקית הועמד בסכנה. אנטיוכוס שביקש בכל נפשו לדכא את מרד החשמונאים שלח את צבאו לנסיון דיכוי נוסף. כיוון שביקש להימנע מלנוע שוב באותם צירים בהם היכה אותו יהודה, הוא שלח את הכוח באיגוף דרך חבל לכיש ומשם ב"מעבר הבטוח" מזרחה, לכיוון הר חברון. בראש הכח עמד ליסיאס עצמו.

כך החל הקרב, הרביעי במספר, בבית-צור - אתר המזוהה עם חרבת טבייקה בפאתי העיירה חלחול שמצפון לחברון. השם בורג' א-סור כשם האתר הסמוך שימר את השם העברי של המקום. (את שם המקום משמר כיום היישוב כרמי צור). יהודה, שתקף מצפון, גרם לתבוסה במחנה של ליסיאס, שחייליו נמלטו דרומה לחברון.

יהודה המכבי: "הר-הבית בידינו"

כאן היה "נס חנוכה" הראשון. תוך כדי קרב, הגיעה אל ליסיאס ידיעה שאנטיוכוס נהרג, וביוון פרצה מלחמת ירושה. ליסיאס נאלץ לעזוב את יהודה כדי לשוב לאנטיוכיה, ליטול חלק במאבק הירושה. את המצב הזה ניצל יהודה המכבי. הוא מיהר להגיע בראש לוחמיו לירושלים, הלוחמים עלו אל בית-המקדש, הכריזו "הר הבית בידינו", וטיהרו את ההיכל אלפיים שנה לפני שמישהו חשב על מסגד אל-אקצא, ולפי המסופר במשנה לא מצאו אלא כד שמן זית טהור אחד בלבד. זה היה בכ"ה בכסלו שנת 167 לפני הספירה.

אבל חנוכת המקדש (על הר-הבית, נזכיר שוב) לא סיימה את מלחמות המכבים. יהודה יוצא למהלך שכונה "קרבות הישע" להגנת היהודים בעבר הירדן ובמישור החוף המותקפים על ידי שכניהם.

קרב מס' 5: בית זכריה

המלחמה עם הסלבקים לא תמה. הקרב החמישי עם היוונים התנהל עם כוחותיו של ליסיאס - קרב בית-זכריה. הקרב הזה זכור בגלל מותו של אלעזר, אחיו של יהודה המכבי, כשנרמס תחת פיל מלחמה - הנשק הכבד של אותם ימים - שעה שנכנס אל מתחת לפיל ודקר אותו בחרבו. בית-זכריה מצויה בלב גוש-עציון של היום, בין אלון-שבות לראש-צורים, ועל שמו של אלעזר נקרא היישוב הקהילתי אלעזר בגוש-עציון.

כאן התחולל עוד "נס חנוכה" משמעותי. ליסיאס היכה את צבאו של יהודה בבית-זכריה, השתלט על ירושלים, ועמד לרדוף אחר צבאו של יהודה צפונה, לשומרון, לאיזור גופנה. אולם אז הגיעו אליו ידיעות על מרד בחלק המזרחי של הממלכה. ליסיאס שוב נאלץ לעזוב את האיזור כדי לשמור על מעמדו, לא לפני שהציע ליהודה המכבי חופש דת. יהודה המכבי ניצל את המצב כדי להשתלט מחדש על יהודה.

שלושה קרבות בנפת רמאללה

שני הקרבות הבאים - קרב כפר-שלם וקרב חדשה - נגד כוחותיו של ניקנור, מתרחשים שוב בחבל בנימין. כפר-שלם היה אי-שם באיזור רמאללה (מספר אתרים ערביים משמרים את השם: חרבת סלמיא, דיר סלם, שעב אל-סלמא) וחדשה נשתמרה בשלושה אתרים סמוכים זה לזה באיזור גבעון, ששלושתם נושאים את השם "חירבת עדסה", כשם ההיגוי היווני של המילה "חדשה".

הקרב בחדשה הוא מהחשובים בקרבות יהודה המכבי. המפקד היווני, ניקנור, יצא חמוש ומצוייד מירושלים אל ראש מעלה בית חורון. הוא שמר היטב על המעלה, שעה שצבא גדול ורב, תגבורת לצבאו בירושלים, עלתה במעלה ממערב. הצבא היווני למד את הלקח ממתקפת הפתח הקודמת של יהודה במעלה בית חורון, והעלייה הסתיימה ללא אירועים מיוחדים. סמוך לחדשה כבר הרגישו ניקנור וצבאו ביטחון רב. כשניקנור בראש המחנה, הם החלו את דרכם הנינוחה לכיוון ירושלים. כאן, באיזור חדשה, כיום היישוב גבעון החדשה, הכין להם יהודה הפתעה חדשה. הוא הסתיר את חייליו ממערב לדרך, ותקף את ניקנור וצבאו בשעות אחר הצהריים, כשהשמש השוקעת מאחריו ומסנוורת את הלוחמים הסלבקים. צבא ניקנור המופתע הניח את נשקו ונמלט לכל עבר. ניקנור עצמו נהרג. יום נפילתו, יג' אדר, נקבע כ"יום ניקנור", יום חג קטן במגילת תענית, שבימי קדם לא היו מתענים בו לרגל הניצחון.

הקרב האחרון, הקרב השמיני, בו נפל יהודה המכבי, הוא קרב אלעשה נגד כוחותיו של בכחידס, שהתחולל במקום בו נמצאת כיום רמאללה. דווקא קרב זה, שהיה הכשלון הצבאי הבולט ביותר של המכבים, הפיח רוח בעם היהודי להמשיך במאבק. אחרי נפילתו של יהודה עבר כתר המנהיגות ליהונתן אחיו, וממנו לשמעון, שאחרי מאבק ממושך ומר הגשים את חלום העצמאות של יהודה.

ההיסטוריה של מלחמות המכבים, שבסיומם הושגה עצמאות לעם ישראל, התרחשה כל כולה ביהודה ושומרון. מאבק החשמונאים נמשך עד שהקימו את מדינת החשמונאים - בעצם מדינת ישראל של ימי בית שני.

מכל החגים היהודיים שבלוח העברי, חנוכה ויום-העצמאות הם היחידים שהם שהם חגים ארץ-ישראלים טהורים. אלו שני החגים היהודיים היחידים שכל האירועים שנקשרו בהם, מראשיתם ועד סופם, התרחשו בארץ-ישראל. תקופת החשמונאים היא התקופה הדומה ביותר לימינו, תקופה שבה היתה עצמאות יהודית מלאה, גם מדינית גם רוחנית וגם דתית, על כל ארץ-ישראל - ובמיוחד ביהודה ושומרון.

ולשואלים "ומה עם עזה?" נזכיר כי גם כאן ההתיישבות היהודית מתחילה בתקופת החשמונאים. יונתן החשמונאי, אחיו של יהודה המכבי, כבש את עזה בשנת 145 לפנה"ס, ושמעון אחיו הושיב בה יהודים - היהודים הראשונים בתולדות היישוב היהודי בעזה, שהתקיים בהפסקות שונות עד פרעות תרפ"ט, 1929.