שאלת האזרחות ועוד ערכים

ד"ר מרדכי ניסן , כ"ו בכסלו תשע"ה

ד"ר מרדכי ניסן
ד"ר מרדכי ניסן
עצמי

שני עקרונות משמעותיים, נראים כחופפים אך לפעמים מתחרים, בולטים בפילוסופיה של הדמוקרטיה: חופש ושוויון. עקרון החופש, כמו בהגות הבהירה של ג'ון סטיוארט מיל, מציג את היחיד ששואף לביטוי עצמי עם מרחב של חרויות.

גם ערך השוויון, שתיאר אותו בצורה נפלאה אלקסיס דה טוקוויל בניתוח של הדמוקרטיה האמריקאית, נחשב גרעין מהותי בתשתית פוליטית צודקת וראויה לכלל האזרחים.

*

לאורך ההיסטוריה הפוליטית המתוחה מאתונה עד פילדלפיה, מפריס ועד פרטוריה, לא היה שום ספק שכל האזרחים יהיו לא רק שומרי חוק אלא נאמנים ונכונים למלא כל משימה לטובת המדינה. כאשר איכרים מרודים קיבלו אזרחות מלאה בצרפת בסוף המאה ה-18, כך בעלי רכוש מינימלי באנגליה במאה ה-19, וגם ציבור אפרו-אמריקאי בשנות ה-50 של המאה העשרים, הייתה בתפנית המהפכנית הזו הכרה שהתושבים חשים חיבור נפשי ולאומי עם המדינה ועקרונותיה.

דא עקא בישראל, שבה אין בסיס משותף בדעות, זהויות, אמונות, דתות וחלומות שיחברו יחד יהודים וערבים במישור אזרחי אחד. הערבים לא אשמים שהם ערבים, והיהודים בוודאי לא אשמים שהם יהודים. שני העמים מייצרים מתכונת לאומית-תרבותית-דתית של ניגוד והתגוששות. אכן תאריכי לוח היסטוריים שונים, אנשי מופת שונים, הזדהויות שונות.

ישראל לא פגעה במרכיבי זהותם של הערבים. הם לא זן אתני-דתי שאיום הכחדה אורב לו. אדרבה הערבים פורחים ומתעצמים בסיוע של מדינת ישראל. על זה לא נשמעה ממנהיגי הערבים מילה של הכרת הטוב ותודה. ההיפך, בהפגנות הסוערות במגזר הערבי מתעופפים דגלי פלשתין ונשמעות הכרזות רועשות שיש לפדות את פלשתין בדם ובאש – מהכיבוש הציוני שהחל ב-1948. חברי כנסת הערבים עולים לדוכן הנואמים בכל אפשרות עם לב מלא עוינות והתרסה, ביקורת וטרוניה כמסע של דה-לגיטימציה כלפי ישראל, רצוף השנים.

הפילוסוף ז'אן ג'ק רוסו הבין את מורכבות המציאות שבה יש אזרחים בעלי גישות שונות לשלטון ולמדינה שבה חיים. בפנייה לפטריוטים שאל: "איך אנשים יאהבו את ארצם אם היא איננה יותר בשבילם מה שהיא בשביל זרים, ונותנת להם רק מה שהיא לא מונעת מאף אחד?" המדיניות הישראלית שלא מבדילה בין אזרחים שאוהבים את מדינתם ואלה שמתעבים אותה, בוודאי מתנכרים ממנה כדפוס ציבורי קבוע, פועלת כמנוף לאי-צדק ואפליה. מה, אין לערבים בתי ספר, מרפאות, הקצבאות מביטוח לאומי, מרחבי חופש בחיי היום-יום - ובלי שנוקפים אצבע עבור מדינת ישראל

*

ערך השוויון הושחת בישראל ביחס לאזרחים שאינם שווים בהשקפתם ונכונותם להתגייס כדי להגן עליה. ציבור אזרחים שמצהירים על לאומיותם הפלשתינית-ערבית, ומעמידים את האסלאם כפלטפורמה למיליטנטיות קהילתית, אף דורשים שיבת הפליטים מתש"ח וביטול חוק השבות. ברור שאזרחותם היא כלי ניגוח נגד המדינה היהודית. לא יכולה הנאמנות האזרחית לישראל לדור בכפיפה אחת יחד עם נאמנות לפלשתין, האבודה.

במקרה של המרקם האנושי המיוחד של ישראל, חש המיעוט הערבי תסכול לא משום שאין בידיו שורת החרויות של משטר דמוקרטי, אלא משום שהוא חותר להפוך את מהות המדינה על פיה, ולהשיג כוח פוליטי מכריע. מקור התסכול בכך שטרם הצליח במזימה. בזכות משתפי פעולה יהודים, ועם תקווה לשינוי במאזן הדמוגרפי, יוכלו הערבים לצפות לעתיד שבו המיעוט הערבי, אף בטרם יהפוך לרוב במניין, יבטל את טעם הקיום של המדינה יהודית.

ערבים מרוממים את אזרחותם כבסיס לתביעה ושיפור במצבם בישראל. אך אל להתבלבל: הערבים מקפידים להזדהות כערבים בישראל ולא כערבים ישראלים, כך הם מבליטים את זהותם כפלשתינים עם שאר הפלשתינים הנלחמים ללא הרף במדינת ישראל. הציבור הערבי שזוכה להתחשבות גוברת בכל מישורי החברה, מבתי חולים לבתי משפט, יחליש את היהודים שיירתעו להתמודד עם האויב הערבי בחוץ נוכח התעצמות האויב הערבי בפנים.

*

ראוי המשטר הדמוקרטי לתשבחות על מתן מרחב ציבורי פתוח וחופשי לכולם וגם במיסוד שוויון לפני החוק. אולם יחד עם זה, דמוקרטיה פועלת בישראל כגורם אנטי-לאומי מבחינת היהודים, איננה מעוררת את האתוס הציוני בציבור מכיוון שהלאומיות – או הלאומניות - נתפסת כגורם מפצל מול הערבים. בד בבד הערבים היום מחצינים גאווה ואמונה אסלמית, מפגינים זעם כלפי מצבם בישראל, ושואפים לדחוק את ישראל להתערטל מנכסיה הלאומיים, הסמליים והממשיים כאחד.

מגוחך ומעוות מצב שבו מכילים יחד לפי רעיון השוויון אלה שמזדהים, מועילים, אוהבים ומקריבים עבור המדינה, לבין אלה שמתנגדים לה ושוללים את אופייה היהודי. זו כבר לא דמוקרטיה, זו זייפנות מוסרית והתאבדות מדעת.