הרב עדין שטיינזלץ, המחנך, הסופר ואיש התלמוד המפורסם, כתב לאחרונה מאמר ארוך באחד העיתונים הדתיים בישראל על הבעיות של תוכנית הלימודים, כפי שהיא קיימת היום בבתי הספר היהודים אורתודוכסיים בישראל ובעולם כולו.

הוא ביקר את מה שנראה בעיניו כהדגשה מופרזת ששמים על לימוד הגמרא בבתי הספר שלנו, ואת מעמדו הבלעדי שלא משאיר מקום לכל התחומים האחרים של לימוד התורה.

הוא השווה את לימוד הגמרא ללימוד שחמט. משחק השחמט בצורתו הגבוהה ביותר הוא תרגיל מורכב ותובעני מאוד מבחינה מנטאלית עם מהלכים פשוטים יחסית שאפילו ילדים יכולים ללמוד. עם זאת, כולנו מבינים שיש מעט מאוד אלופי שחמט אמיתיים בעולם. אף שכולם כמעט מכירים את המהלכים הפשוטים של המשחק ומבינים שמטרתו היא להכות את המלך של היריב, רק מעטים מאתנו באמת מאוכזבים מכך שאינם שולטים במשחק באמת.

לפי הרב שטיינזלץ, זאת השוואה הולמת ללימוד גמרא. כל אחד יכול ללמוד את הכללים הפשוטים של לימוד הגמרא, אך מעטים בלבד יכולים להתעלות לרמה של אלופים. כולנו מבינים שהמטרה של הלימוד איננה רק להתוודע לתורה שבעל-פה שקיבלנו בסיני אלא גם ליצור קשר רוחני ורגשי עם ערכי התורה והמסורת היהודית ולאפשר לנו חיבור עמוק יותר לנשמה שלנו ולבוראה.

הרב שטיינזלץ מסכים שכל אדם צריך ללמוד את יסודות השחמט, אך אין זה מעשי ליצור מערכת חינוך שמכוונות רק לאלופי השחמט, שבהסתכלות מציאותית ברור לנו שתמיד יהוו רק מיעוט קטן מבין השחקנים. אם נעבור לנמשל, למתרחש בתוכנית הלימודים של החינוך היהודי, הרב שטיינזלץ סבור שצריך להקדיש פחות משאבים, זמן ומאמץ ללימוד גמרא בבתי הספר, לימוד שבא על חשבון נושאים חיוניים אחרים בתורה ובמסורת.

הנושא הזה נדון בעולם החינוך היהודי כבר הרבה זמן. מצד אחד, ברור שהעולם היהודי תמיד יצטרך אלופים, עילויים שבקיאים בתורה ומיומנים בחשיבה תלמודית. בלי למדנים גדולים בתורה – מה שכולל באופן אוטומטי גם שליטה בגמרא ובכל הפרשנות והספרות הנלווית – העולם הרוחני העצום של היהדות ואפילו עצם קיומו של העם היהודי עלולים להיות בסכנה.

מצד שני, הרוב המכריע של התלמידים בבתי הספר הדתיים היום לא יהיו אלופים או עילויים, לפחות בכל מה שנוגע לגמרא. למעשה, הרבה תלמידים מבטיחים התרחקו מהיהדות בכלל בגלל הדגש העצום שמושם על לימוד גמרא בבתי הספר שבהם הם לומדים.

עולם הישיבות של מזרח אירופה – במיוחד בליטא של המאה ה-19 וה-20, היה מורכב ממוסדות יוקרתיים שפנו לאליטה ולקבוצת תלמידים קטנה יחסית. לפני מלחמת העולם השנייה, היו, קרוב לוודאי, לא יותר מ-3,500 תלמידים בכל הישיבות של מזרח אירופה גם יחד. בתפוצה, למרות המספר הגודל של היהודים, מספר התלמידים בישיבות היה עוד יותר קטן מן הסתם. הישיבות היו בתי ספר לעילויים, לא לתלמידים רגילים.

כל זה השתנה אחרי מלחמת העולם השנייה. בעקבות החורבן של יהדות מזרח אירופה ושל כל הישיבות שלה כמעט, נוצר חור שחור בעולם היהודי. גדולי התורה המעטים יחסית שהצליחו לשרוד את השואה הקדישו את כל חייהם, כמעט בלי שום מחשבה על עצמם, לבנייה מחדש של עולם לימוד התורה האינטנסיבי והאליטיסטי.

הם היו נחושים בדעתם ליצור גדולי תורה חדשים, ולשם כך, כל תלמיד יהודי היה צריך ללמוד לפחות את הכללים והמהלכים הבסיסיים של המשחק. הדגש הזה על הגמרא השתלט לאט אך בבטחה על תוכניות הלימודים בכל בתי הספר היהודיים, כשהמטרה נשארה לייצר אלופים גם על חשבון השחקנים הרגילים.

המגמה הזאת רק התחזקה כשהתברר שבעולם המודרני, החילוני והמתבולל אי אפשר כמעט להישאר יהודי מאמין ושומר מצוות בלי לימוד מעמיק יחסית של הגמרא. לכן, כמו תמיד בחיים בכלל, ובחיים היהודיים בפרט, התעוררה כאן שאלה של איזון.

איננו יכולים ללמד כל אדם להיות אלוף, ועם זאת, כל אחד צריך ללמוד את המהלכים של המשחק ולהיות מסוגל להשתתף בו. כיום יש יוזמות חדשות ומוסדות חדשים שמנסים לרבע את המעגל.

ברור שצריך להעביר לדור הבא של היהודים שמאכלסים את בתי הספר שלנו היום את כל רוחב היריעה והפליאה של התורה והיהדות. מה הדרך הטובה ביותר להשיג את המטרה הזאת בלי לשים דגש מופרז ולא מציאותי על הבלעדיות של לימוד גמרא – זאת עדיין אחת הבעיות המרכזיות ביותר שאיתן מתמודדים מחנכים ומורים בכל העולם היהודי.

שבת שלום וחג חנוכה שמח.