הם מפחדים מהחילונים

מה הפחד הזה מהחילונים. חבקו אותם. הם רוצים ללכת אחריכם – אבל בלי כפיה והנחתות. הם חפצים להעצים את זהותם היהודית

מרדכי קרפל , כ"ז בכסלו תשע"ה

מוטי קרפל
מוטי קרפל
צילום: עצמי

רגע לפני שהחזון עליו דיברו ולאורו חינכו דור שלם עומד להתגשם, חטפו חלק מרבותינו החרד"לים פחד גבהים.

הם חוששים מהפתיחות של הבית היהודי לחילונים ומתבצרים. משהו בעומק הנפש חושש לקבל את החילוני כמו שהוא. לא סומך עליו. לא בוטח בו. לא באמת אוהב אותו.

קשה להאמין שזה אכן קורה לנו. הנה הנה התאחד ציבור חובשי הכיפות הסרוגות והעמיד תנועה פוליטית מגובשת רלוונטית ואטרקטיבית שבראשה דמות צעירה אמינה ומלהיבה, תנועה שמסוגלת ליצור מהפך אמוני אמיתי – כל כך חיוני ומתבקש – בפוליטיקה הישראלית; הנה הנה עומד הכוח הפוליטי הזה בעמדת זינוק לקראת הנהגת המדינה ולהכרעת המחלוקת ההיסטורית בת שנות דור בשאלות ארץ ישראל וזהותן היהודית של מדינת ישראל והחברה הישראלית. הנה הנה שלב משמעותי נוסף בדרך הגאולה מציץ בין החרכים.

אבל רגע לפני שהחזון עליו דיברו במשך שנות דור ולאורו חינכו דור שלם, עומד להתגשם, חטפו חלק מרבותינו החרד"לים פיק ברכיים. זה עדיין לא מספיק מושלם לטעמם; עדיין ישנם חסרונות. לפתע נשכח הקימעא קימעא המפורסם; לפתע נעלמו אהבת ישראל ורוממות האחדות; לפתע אבדו אורך הרוח והסבלנות. הדינים הקשים ה"הקפדות" והעצבנות, פרצו אל מעל פני השטח ופסקו – יחלוקו. הכל או לא כלום.

הרבנים ותלמידיהם ודאי מכירים טוב מכולנו את הפסקה המפורסמת מספר אורות: "הדבור "הביאו חרב" ניסיון הוא מחכמת אלהים שבמלכות ישראל; אותה הראויה להידחות, היא הטוענת: "גזורו", ובהתמרמרותה מבלטת את אמתת הטינא שבלב שהיא חשה בעצמה, שכל ענינה הוא רק "גם לי גם לך לא יהיה – גזורו!" (עמ' ע"ג). ומכיוון שהם מכירים פסקה זו היטב, ודאי יש להם גם הרבה מה להשיב למי שמציב אותה בפניהם. אבל אין בתשובתם להפיג את האכזבה, הכאב, הצער והטעם המר שנותר בלב.

אמת, הבית היהודי ונפתלי בנט אינם מושלמים. הם גם מעולם לא טענו שהם כאלה. אמת, נעשו טעויות. חרדתם של הרבנים החרד"לים לזהותן היהודית הציבורית והממלכתית, הן של המדינה והן של החברה, מוצדקת. חשיבותם של נושאים אלה איננה מוטלת בספק. אבל גם לשיטת הרבנים, השכל הישר אומר שנושאים אלה יזכו לתיקון לטיפול נאות ולקידום רבים יותר מתוך הבית היהודי, ובמיוחד לאור התחזקותו הפוליטית האפשרית, מאשר מתוך סיעת טלאים זמנית, קטנה, יבשה ומצומקת, שגם אם לא "תתאדה" ובכל זאת תעבור את אחוז החסימה, כלל לא בטוח שתיטול חלק בקואליציה העתידית, וגם אם כן, יכולת השפעתה תהיה שולית. האם באמת אי אפשר היה לתקן מבפנים?

אין זאת, אלא שפחד גבהים תקף את הרבנים החרד"לים, ערב הגשמתה של המהפכה האמונית לקראתה חינכו.

בעצם כבר היינו בסרט הזה. אלפיים שנה חינכה המסורת היהודית לגאולה. אלפיים שנה היא מתחה את הקפיץ וריכזה את האנרגיות. אבל כשנוצרו התנאים במציאות והתחייה הלאומית והשיבה לארץ ישראל הפכו למשימה ראלית, עמדו דווקא הרבנים, נושאי לפיד אור הגאולה במשך דורות, כחומה בצורה כנגדה. זה עדיין לא היה מספיק מושלם לטעמם. אותה החרדה ואותה החרדיות.

זה פשוט לא יאומן אבל הם פוחדים מן החילונים; לכן הם חוששים מהפתיחות של הבית היהודי לחילונים ומתבצרים. זה לא פוליטיקה ולא הלכה – זו פסיכולוגיה. למדתי במשך שנים מספר בישיבת מרכז הרב עוד לפני הפיצול – כן, גם אז היה חיוני להתפצל, לשם שמיים כמובן – ואצל הרבנים המוכרים בסביבה הרוחנית המצוינת הזו, ומזה עשרות שנים אני לומד ומתעמק בכתבי הרב קוק וממשיכי דרכו. הדבר שהדהים אותי תמיד בסביבה הזו היה – הפחד מהחילונים. אינני מתכוון לפחד מפני מאבק מולם; לפחד מן השמאל. אני מתכוון לחוסר אמון בסיסי בחילוני. משהו בעומק הנפש חושש לקבל אותו. את החילוני שברחוב. לא סומך עליו. לא בטוח בו. לא בוטח בו. לא באמת אוהב אותו. כמו שהוא.

כל הדיבורים היפים על אהבת ישראל כלל ישראל והסגולה הישראלית נותרים כסיסמאות. תורתו הנפלאה של הרב קוק נותרת בבית המדרש. יבשה. פורמלית. הרבנים לומדים מהספרים ומלמדים על הסגולה הישראלית אבל הם לא מכירים אותה מן החיים. הם לא באמת אוהבים את החילוני. הוא מפחיד אותם. אותי, בתור בעל תשובה, זה תמיד הצחיק. עכשיו מתברר לי עד כמה זה עצוב.

מה הפחד הזה. חבקו אותם. הם רוצים ללכת אחריכם – אבל בלי כפיה והנחתות. הם חפצים להעצים את זהותם היהודית. פיתחו בפניהם את התורה. תנו להם להתמודד אתה באופן חופשי. הכישרונות הכי גדולים והיצירתיות הכי גדולה בעם ישראל בדורנו נמצאת דווקא שם. איך אפשר שלא להבין איזה עולם תורני נפלא ייווצר מהמפגש החופשי של הנשמות הישראליות הללו עם תורת ישראל. איך תלמידי הרב קוק יכולים לחשוש ממפגש כזה. איך הם לא מבינים מה עומד לצמוח ממנו. איך הם יכולים לפחד מהחילונים.

לו היו יודעים באמת – מהחיים, לא מהספרים – עד כמה עם ישראל מחכה להם, כפי שאני יודע זאת, וכל בעל תשובה יודע, הם לא היו מעיזים להעלות בדעתם פיצול.

זו לא שאלה פוליטית של מנדטים. ייתכן מאד שהפיצול יוסיף מנדטים לימין, וזה בהחלט חשוב. אבל לא זה מה שעם ישראל מחפש. הוא צמא לציבור גדול, אידיאליסטי, חלוצי – ומאוחד. הוא צמא לאלטרנטיבה במובן העמוק של המילה. אלטרנטיבה אידאית, סוציו-פוליטית.

אלטרנטיבה רוחנית, היסטורית. הפיצול הזה מראה לעמך ישראל שאין בעם ישראל ציבור מאוחד שיכול להנהיג אותו ולהוות עבורו מודל לחיקוי. שאין ציבור בריא שאפשר ללכת אחריו. שגם ציבור הכיפות הסרוגות לא בשל להנהגה. שאין תחליף לאליטות הקיימות.

כואב. הגאולה תצטרך לחכות כנראה. כל כך חבל.