המנורה שהודלקה בדם

הרב ישי אביעזר , כ"ט בכסלו תשע"ה

הרב ישי אביעזר
הרב ישי אביעזר
צילום: עצמי

אנו נושאים לפידים / בלילות אפלים / זורחים השבילים מתחת רגלינו / ומי אשר לב לו / הצמא לאור / ישא את עיניו ולבו אלינו לאור / ויבוא.

כך כתב המשורר אהרון זאב בשירו בתחילת המאה הקודמת, שהולחן על ידי מרדכי זעירא. לא נושאים נרות בשבילים הזורחים תחת הרגלים, אלא אך לפידים. הלפיד הוא אבוקה של אור גדול. הדלקה של נר מסלקת הרבה מן החושך, אך לפיד של אש ואבוקה של אור, לא רק מסלקים חושך אלא מאירים את כל הסביבה.

המשורר מנסה לקרוא לאנשי האפילה בגלות, ולחבר אותם לאור הזורח מארץ ישראל. השיר שנכתב בשנות השלושים של המאה הקודמת, ליווה את ההתיישבות של המושבות הראשונות ושל ההתיישבות העובדת, שהצמיחו את הערים הראשונות בארץ ישראל. השבילים הנסללים תחת הרגלים בארץ ישראל אחרי אלפים שנות גלות, זורחים מהאור הגדול שעומד להפציע מתוך הארץ המתעוררת לחיים.

בעלי הלבבות בשירו, הצמאים לאור והנכספים לישועה, ישאו את עיניהם ויחזו באור הגדול המאיר סביב, ויתקבצו אל נושאי הלפידים המאירים את החשיכה. הוא ממשיך ומתאר כיצד גילו נושאי הלפידים את האור: נס לא קרה לנו / פך שמן לא מצאנו / לעמק הלכנו / ההרה עלינו / מעיינות האורות הגנוזים מצאנו.

אהרון זאב מבחין היטב בין ימי החנוכה של חנוכת מקדשנו, שבהם נעשה נס לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, אך בימינו האפלים לא נמצא כל פך שמן. מה שכן נמצא היו הכוחות הנפשיים והגופניים, לכבוש את העמק השומם ולהעפיל אל ההר הטרשי. אלפי שנים המתינה הארץ לנושאי הלפידים האלה, כדי שיהפכו ניסים לעמל כפים ולמסירות נפש.

ואכן המאמצים האלה נשאו פירות. לא זו בלבד שהארץ החלה לתת את פריה בעין יפה, אלא שעובדיה ובוניה גילו את האורות הגנוזים שהיו בה. לא ידעו שוכני האפילה על האורות הטמונים באדמת השממה הטרשית, ורק נושאי הלפידים שהחלו למסור את נפשם על הארץ ויישובה, גילו אותם. האור הזה הוציא את הקריאה מפי המשורר למי אשר לב לו הצמא לאור, יבוא ליטול לפיד להאיר בו לאחרים.

לא כולם הבינו את הקריאה הגדולה של אהרון זאב. מחנכי החינוך החרדי והדתי של התחלת ההתיישבות, ראו בשיר כפירה באלוקי ישראל. הייתכן שנס לא קרה לנו כששבנו לארץ? איך אפשר להתריס כלפי מעלה ולומר 'פך שמן לא מצאנו'? 'ההרה עלינו' כמעפילי המדבר שמרדו במלכות שמים? השמעת השיר נאסרה בכל הקהילות שרוממות א-ל הייתה בגרונם.

אך דווקא משום כך, ובעיקר בגלל העשיה שפרצה חומות ללא כל התחשבות בסיכויים ונגד כל הסיכונים, הצליחו נושאי הלפידים להאיר את חשכת הגלות, ולהביא את האור לרחבי תבל. למה הדבר דומה? לאנשי דור המדבר שמאסו בארץ חמדה, ולא רצו להיכנס לארץ ישראל אחרי חיי הנס המדבריים. הטענה הייתה – 'תורה מה תהא עליה'? חיי המדבר הניסיים העניקו יכולת של אמונה ותורה, אך הכניסה לארץ של חיי טבע ללא ניסים, היא משימה של עמל עבודה ומאמץ, שיורידו את דרגת האמונה ויגרמו להחלשת כח התורה.

למרד המרגלים הזה קורא הקב"ה: "עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי?" התורתם היא זו ולא תורתי? וכי הקב"ה לא מבין מה עלולה ארץ ישראל לגרום ליוצאי מצרים? רצונם גדול וקדוש יותר מרצון ה'? הנאצה הזאת עלתה ביוקר. אפילו המעפילים שרצו לתקן את חטא המרגלים, ניגפו לפני האויבים.

כיבוש ארץ ישראל, והתיישבות בארץ אחרי חורבן הבית וגלות של אלפיים שנה, הוא רצון ה' או נאצת ה'? חכמים בתלמוד הצביעו על פירותיה של ארץ ישראל כאחד מסימני הגאולה. נתינת פירות בעין יפה היא ברכת ה' בארץ, היא שדה אשר ברכו ה', והיא חלק ממעיינות האורות הגנוזים בה, שמצא אהרון זאב.

הננו ועלינו אל ראש ההר במדבר, הייתה מרידה גדולה במלכות שמים, אחר שדבר ה' היה לא לעלות. אך לעלות לכבוש את ההר בארץ ישראל אחרי גלות ארוכה של אלפי שנים, היא רצון ה' או מרידה בו? המשורר מבין שזהו רצון ה' וזוהי המשימה של העם. הוא קורא להתקבץ אל האור, לשאת לפידים ולמצוא את מעיינות הנצח בארץ ישראל.

שורות הסיום של השיר הן המפתיעות והמרעידות: נס לא קרה לנו / פך שמן לא מצאנו / בסלע חצבנו עד דם / ויהי אור. המשורר לא סבור שנס הוא תנאי לעשיה, כפי שגם החשמונאים לא חשבו כך. אך הוא סבור שהעדר גמול של נס, אינו הופך את העשיה לעקרה. הוא יודע לומר רק זאת, שהמנורה שדרכה להאיר באמצעות שמן, האירה על ידי דם.

דם מכפות הידיים ודם של מאמץ ומסירות נפש, דם של הגנה והתיישבות ודם של מלחמות, הוא הנס שהחליף את פך השמן. האור שעלה במנורת בית שני על ידי שמן, הפך לאור בהקמת הבית השלישי על ידי דם. ארבעים וארבע הנרות המודלקים בחנוכה, מניין דם הם. להודיע שאת הנרות המסלקים את החושך מדליקים בדם.

חוצבים בסלע, חורשים את האדמה, נוטעים את המטעים, בונים את הבתים, מפריחים את השממה, עולים בהר וכובשים את העמק, מאירים את הלילות האפלים ומגלים את מעיינות האורות הגנוזים. זו הייתה משימת הדורות שהתנערו מהגלות לבנות את הארץ. המשימה הזאת לא הסתיימה, היא נמשכת ותימשך עד גילוי האור הגדול שיאיר על ציון.