כך הופכים בלון לשלטון

ד"ר יועז הנדל , א' בטבת תשע"ה

יועז הנדל
יועז הנדל
צילום: מיטל כהן

לכמה ימים נדמה היה שציפי לבני עומדת במוקד הבחירות. היא והמילים שלה, היא והבדיחות הדלוחות על נתניהו, היא והקומבינות הפוליטיות שארגנה עם מפלגת העבודה. לכמה ימים הבטתי בהשתאות כיצד משמאל מחבקים אותה בכזאת עוצמה ומימין הופכים אותה לאויבת האומה, כשבפועל אין שם דבר. לכמה ימים, כי זה אורך החיים של תחושות בימי בחירות.

בעיניי, ציפי לבני היא דמות וירטואלית. היא מדברת על הסכם שלום שלא הצליחה להביא ולא תצליח להביא (גם אם תהפוך לראש ממשלה ברוטציה), ובכל זאת לא מציגה חלופות. היא מדברת ללא הפסקה על מרכז פוליטי, אבל נקודת הייחוס שלה (לפחות בסבב הנוכחי של הקריירה) הוא השמאל בלבד. היא נושאת דגל "רק לא נתניהו" כאילו מדובר באסון, אבל עד לפני שבועיים ישבה אך ורק איתו. הראשונה לשבת בממשלה שלו, הראשונה לצאת ממנה. ציפי הייתה בממשלה, עכשיו היא בחוץ. זה הכל. לא יותר מדי אידאולוגיה, לא ויכוח מעמיק – כיסאולוגיה למתקדמים. ואם זה מה שהיא מוכרת, אני לא ממליץ לקנות.

זו הסיבה העיקרית לכך שלבני לא נוגעת בי. יש חברי כנסת שאני כועס על התבטאויות שלהם, יש שרים שאני תוקף ומבקר, יש שאני מנסה לשכנע ויש פעמים שבהם אין לי מה לומר. מלבני לא אכפת לי. אדישות כללית. ציפי לבני הייתה מרכז, עכשיו היא שמאל – ובזה תם הטקס. בעיה שלה. בעיה של המצביעים למפלגת העבודה.

ובדיוק מהנקודה הזאת אני מתקשה להבין את האובססיה שהתפתחה כלפיה. את ההתעסקות הבלתי פוסקת של פוליטיקאים מהימין במהלכים הפוליטיים שלה, בבדיחות הלא מצחיקות, בחוסר הטעם בהופעה אחת בתוכנית סאטירה. מה קרה? מתי הפכה גברת אחת לאיום הגדול על שלטון הימין.

אחרי ההסכם שחתמה לבני עם מפלגת העבודה הזדמן לי לראיין בתוכנית שלי בגל"צ כמה נציגים של הליכוד והבית היהודי על ענייני בחירות. באופן בלתי מוסבר כולם בחרו לדבר על לבני. הם טענו בתוקף שהרצוג עשה עסקה גרועה. התעקשו שהוא קיבל מפלגה שלא תורמת לכלום. הם יצאו נגד "האישה ההיא, שלא עוברת את אחוז החסימה", תקפו את המטאפורות שלה על נתניהו, קיטרו וניצלו כל דקה פנויה של שידור כדי לדבר על לבני במקום על המפלגה של עצמם.

כך קרה גם בתוכניות אחרות. לבני הפכה למטרה האולטימטיבית והם לגיבורי החיל שנלחמים נגדה במילים קשות. בזמן שגוש השמאל מוכר את הסיסמה "רק לא נתניהו", הם – מבלי לשים לב – הפכו למוכרים נלהבים של הסיסמה "רק לא לבני". בהבל של ראיונות לתקשורת הם שמו אותה ואת נתניהו באותו מקום. מקטרגים, ומשדרגים. כשהליכוד עשה את זה לנפתלי בנט בבחירות הקודמות, הוא רק העצים את כוחו של הבית היהודי. היום הליכוד והמפלגה של בנט עושים זאת לציפי לבני. אם הם נלחצים כל כך, יגיד לעצמו המצביע מהמרכז, יש שם משהו. כך כנראה הופך בלון לשלטון.

הבעיה האמיתית מאחורי הקמפיינים האלה היא הריק המנהיגותי. היעדר המנהיגות מתבטא בהרבה מאוד תחומים, אבל בימים כאלה הוא בולט בקמפיינים השליליים. בפוליטיקה מכפישים תמיד את הצד השני – פעם בשקט ופעם ברעש. כך בכל מקום בעולם. אלא שהכפשות הן לא המהות. פוליטיקאי שרוצה להיבחר צריך להביא גם חלופות. לייצר חזון. להגיד מה כן.

אי־אפשר לבחור במפלגה רק בגלל שהיא לא־נתניהו, ואי־אפשר לבחור במפלגה רק בגלל שהיא "בית גדול מול כל השמאל". צריך תוכן. כשאין, הסאטירה הופכת לוויכוח אידאולוגי וסלוגנים הופכים למצע מפלגתי.

מתוך "ידיעות אחרונות"