הגדתם לאבי את כל כבודי בארץ מצרים
הגדתם לאבי את כל כבודי בארץ מצרים

לאחר שמתוודע יוסף הצדיק לאחיו, הוא אמר להם: "והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים".

פלא! וכי זה מה שיש לו ליוסף הצדיק לבשר לאביו לאחר עשרים ושתיים שנות נתק? האם זה המסר שלו לבחיר האבות שיש לו כבוד וממשלה, ושהוא מושל בכל ארץ מצרים? הרי מן הראוי היה לבשר לו תחילה כי שמור הוא מכל טומאת מצרים, וכי הוא נשאר ירא אלוקים... ושהוא ממשיך את מורשת הדורות מאברהם אבינו וכו', ואח"כ גם לספר את בעובדה שהוא משנה למלך? את יעקב אבינו מעניין יותר עניינו הרוחני מאשר מעמדו הציבורי!

בשנת תר"א נלחם בראשות הצאר ניקולאי הראשון, קיסר האימפריה הרוסית, בכל דבר שבקדושה. כמטרה ראשונה במעלה סימן את הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין זי"ע. הרבי החליט להימלט מאימת הצאר למדינת אוסטריה, אך גם כשהוא מגיע לאוסטריה לא עזבה אותו ממשלת רוסיה. הצאר הרוסי העביר בקשה רשמית אל קיסר אוסטריה להסגיר לידיהם את הרבי מרוז'ין. מנגד הגיעה משלחת מכובדת של שתדלנים יהודים, לשכנע את הקיסר שלא להסגירו לידי הרוסים. ובעזרת ה' החליט הקיסר שלא להיענות לבקשת הצאר הרוסי ולהשאיר את הרבי מרוז'ין לשבת במנוחה תחת חסותו.

חסידי הרבי ראו בזה ממש נס משמים. כי מה חשיבותה של משלחת שתדלני הרבי מול בקשת ההסגרה של מדינת רשמית, כמעצמה הרוסית?

בעת שהגיעה הבשורה הטובה, נכנסו החסידים אל הרבי, ושאלה בפיהם: ילמדנו הרבי, הרי ראינו שבכוח הרבי לחולל ממש נס מעל הטבע. ההחלטה לא להסגיר את הרבי היא נס גלוי! אם כן, מדוע נצרך הרבי לטלטולי הדרך עד לכאן. אם כבר נס, למה לא יכול היה רבנו להישאר ברוסיה ושם ישקיטו משמים את העלילה שטפלו עליו שונאי ישראל?

השיב להם הרבי הק' מרוזין בשאלה ששאלנו על יוסף הצדיק והבשורה ששלח ליעקב שהבליט את מעמדו הציבורי על פני מצבו וכך השיב: האבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב, ישבו כולם בארץ כנען ופרסמו את שם ה' בכל ארץ ישראל. שם ידעו כבר כי גדול ה'. אבל בארץ מצרים לא נתפרסם ונתקדש שם ה'. שליחות מיוחדת זו הוטלה על יוסף הצדיק לקדש ולפרסם שמו יתברך, גם בחלק זה של העולם, בתוך טומאת מצרים. זו הייתה כוונתו של יוסף לאביו בדברים ששלח על ידי אחיו. נאמר בפרק ל' פסוק ט': "ואמרתם אליו כה אמר" – "כה" הוא כינוי לשכינה הק', השכינה אומרת "בנך יוסף שמני לאדון לכל מצרים". יוסף הצדיק עשה את הקדוש ברוך הוא אדון לכל מצרים, והמשיל את שמו ואת קדושתו גם במצרים הטמאה. וא"כ הבן הקדים יוסף את מצבו הרוחני, שלא רק נשאר שלם בנפשו אלא גם השפיע בכוחו על האחרים. ורק אח"כ גם הזכיר את מעמדו הציבורי (בפסוק יג').

כמו כן אנו, סיים הרבי. אבותיי ורבותי הקדושים פרסמו את שם ה', הפיצו יראת ה' ותורתו במדינת רוסיה. ואילו עכשיו נשלחתי אני להביא את דבר ה' ולהפיצו גם במדינת אוסטריה. ומשום ככך התגלגלתי לכאן ופה נעשה לי הנס.

בסדר שבע הברכות שמברכים חתן וכלה, אנו פותחים בברכה: "שהכל ברא לכבודו" ולאחר מכן "יוצר האדם" וזאת מדוע? כי כשהאדם עושה הכל למען כבוד שמו יתברך הרי גם אם נוח לו שלא נברא, הרי בשביל זה כדאי היה להיבראות. ועל כן מקדימים את מהות שליחותו של האדם – שהכל ברא לכבודו, ולאחר מכן ניתן לברך בשמחה: יוצר האדם – לאדם מסוג זה ראוי לברך על יצירתו אע"פ שנוח לו שלא נברא.

לכל אחד יש פעמים שגם הוא משמש כיוסף הצדיק בשעתו במצרים, ועליו לדאוג שבמקרה כזה תצא ההכרזה על ידו שהקב"ה אדון כל הארץ.

כל אחד מאיתנו במקום מושבו, הריהו "שגריר יהודי", שגריר של דבר ה' ותורתו. השגריר מתוקף תפקידו כל מעייניו נתונים לייצג בכבוד את שולחיו. דואג הוא קודם כל לאינטרסים של מדינת האם, עוד לפני דאגתו לעצמו ומשפחתו. וזה תפקידנו גם אנו לייצג בכבוד את דרך התורה, ואת דרך ה'.

אסיים בסיפור חסידי על הרה"ק רבי חיים דוד מפיעטרקוב: הד"ר ברנהרד זי"ע כאשר חלה את חוליו האחרון ושכב על ערש דווי, הגיע הרה"ק בעל "תפארת שלמה" מראדומסק לבקרו. כשנכנס לחדרו מצא אותו שוכב על מיטתו, גונח ונאנח אנחות מרות המשברות חצי גופו של אדם.

הבין ה"תפארת שלמה" כי הוא נאנח על אותם ימים שלפני חזרתו בתשובה. פנה אליו ועודדו: "על מה נאנח כבודו, הרי כבר נאמר "והימים הראשונים יפלו" אם כן למה הנכם מוסיפים להיאנח?

"יפלו, חס וחלילה", הזדעק רבי חיים דוד, "איני מוותר על רגע אחד מאותם ימים, שכן אותם זדונות הפכו ונעשו לזכויות, כמו שאמרו חז"ל שהעושה תשובה מאהבה זדונות נעשים לו כזכויות"... א"כ מפני מה נאנח כבודו? הקשה שנית ה"תפארת שלמה".

"שמעו ואספר לכם מעשה", השיב לו רבי חיים דוד. באחד הכפרים התגורר פריץ אחד שונא ישראל גדול, שנמנה על חוג הפציינטים הקבועים שלי. מדי פעם הייתי מגיע לארמונו ומטפל בו ובבני משפחתו. בעת שהותי בכפרו מתארח הייתי בקביעות אצל יהודי פונדקאי ששכר את בית המזיגה מאותו פריץ, אצלו ישנתי וממאכליו בלבד אכלתי.

באחת הפעמים שהגעתי לאותו כפר, נכנסתי כדרכי לאותו פונדק והתיישבתי לטעום דבר מה. נטלתי לידי את הכף והבאתיה אל פי, והנה מרגיש אני כי דבר איננו כשורה. שוב קרבתי את המאכל ובאפי עלה ריח של טריפות ונבילות, מאכלים משוקצים וטמאים... קראתי מיד לאותו יהודי בעל הפונדק, השבעתי אותו בכל תוקף לספר לי מה מקורו של תבשיל זה. בתחילה חשש היהודי לפצות את פיו, לבסוף הסכם וסיפר לי בלחש: לפני כמה ימים קרא לי הפריץ דמתא לביתו ואמר לי: "כשיגיע הפעם הרופא היהודי לביתך, אל תתן לו לאכול ממאכליך אלא תגיש לו את המאכלים שאנוכי אשלח לך מביתי"... "מוכן אני אפילו לשלם לך את עלותם של כלי ההגשה שייטרפו מאותם מאכלים" אמר לי הפריץ. לעומת זאת, אם לא תעשה כמצוותי, או אם תתחכם ותגלה לו על כך, תיזרק מהפונדק בייסורים מרים"...

לאחר ששמעתי את הדברים המזעזעים האלו, הרגעתי את בעל הפונדק והבטחתי לו נאמנה שלא אוציא מפי מילה בנידון. הפריץ שראה תוכניתו צלחה התמלא שמחה גדולה, בהיותו שעלה בידו להכשיל אותי באכילת טרפות. "ועל דא קא בכינא", נאנח שוב רבי חיים דוד עמוקות. אותו מעשה אינו נותן מנוח לנפשי. אמנם כוונתי הייתה לטובה להציל את אותו יהודי, אך שוו בנפשכם איזה קידוש ה' היה אילו היה מתוודע הפריץ שמזימתו נכשלה, כמה היה מתגדל שם שמים אם היה הפריץ נוכח כי ממרומים שמרו את דרכי לבל אכשל? ומאידך איזה חילול ה' נגרם על ידי בכך שאותו פריץ סבור היה שהצליח...

כמה יש ללמוד מסיפור זה, על חשיבות מצוות קידוש ה' שכל אחד יכול לעשות במקומו ובכל מקום שהגיע אליו. אם אנו נדע ונפנים זאת כמו דבריו של יוסף הצדיק לאביו. והרה"ק מרוז'ין לתלמידיו חיינו יהיו רוחניים שהרי "שגריר" צריך להיות ראוי לתפקידו.