ואני בבאי מפדן

הרב אברהם סתיו , ו' בטבת תשע"ה

הרב אברהם סתיו
הרב אברהם סתיו
צילום: עצמי

"ולאורם של אורות הפרפין שהעלינו עלתה דמותו של יעקב

זקן וחלוש ותשוש מיסורין ומתחזק לישב על המיטה

והוא משתחוה לפני בנו השליט (תעלא בעידניה סגיד ליה!)

והוא מצטדק לפניו ומסביר: ואני בבאי מפדן..."

קטע זה מהווה את שיאו של הפיוט "אשירה לרש"י" מאת שמשון מלצר (המובא גם בספרו של הרב חיים סבתו, בואי הרוח), והוא מתייחס לאחד הפירושים המפורסמים והמרגשים שבדברי רש"י על התורה. הפסוק שאותו מפרש רש"י, "ואני בבאי מפדן", מהווה חידה פרשנית של ממש, ולשם הבנתה נקדים כמה מילות רקע.

המפגש בין יעקב ליוסף

פרק מ"ח של ספר בראשית מתאר את פרידתו של יעקב מיוסף ואת ברכתו של יעקב לאפרים ומנשה. לאחר פסוקי הפתיחה (א-ב) שבהם מתוארת ביאתו של יוסף אל יעקב, מובא דיבור רצוף של יעקב אל יוסף במשך חמישה פסוקים (ג-ו):

(ג) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי...

(ה) וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי...

(ז) וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם:

לאחר מכן מובאת פרשיית ברכת הבנים אשר משתרעת על פני שלושה עשר פסוקים (ח-כ) בשל הכפילויות שבה ובשל השיח בין יעקב ויוסף אודות היחס בין מנשה ואפרים ומעשה שיכול הידיים של יעקב. לבסוף מובא דיבור נוסף של יעקב אל יוסף:

(כא) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הִנֵּה אָנֹכִי מֵת וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם:

(כב) וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי:

החידה שאיתה מתמודד רש"י היא שאלת תפקידו של פסוק ז'- "ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל" בהקשר הכללי של דברי יעקב. הקושי בהבנת תפקידו של פסוק זה גלוי לעין; דבריו של יעקב בפסוקים ג-ו מתחלקים לשני חלקים שווים: א. תיאור היסטורי, אוטוביוגרפי, של ברכת ה' ליעקב בלוז. ב. ההשלכה של הדברים על ההווה, "ועתה שני בניך וכו'". לאור חלוקה ברורה זו קשה להבין מהו תפקידו של פסוק ז' בדברי יעקב, אשר חוזר לתאר את קורותיו של יעקב ללא כל קשר נראה לעין לפסוקים שקדמו לו וללא כל מסקנה שעולה מתוך תיאור זה.

פירוש רש"י

הדרך שבה פותר רש"י את הקושי היא בכך שפסוק זה מהווה התנצלות של יעקב בפני יוסף על כך שלא קבר את רחל כראוי. הצורך בהתנצלות נובע מכך שבפרק הקודם (מז, כט-לא) ביקש יעקב מיוסף שיעלה את עצמותיו לארץ ישראל, וכך כתב רש"י:

ואף על פי שאני מטריח עליך להוליכני להיקבר בארץ כנען, ולא כך עשיתי לאמך...

דע לך שעל פי הדיבור קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר (ירמיה לא יד) "קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה וגו'", והקב"ה משיבה (ירמיה לא טו) "יש שכר לפעולתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם".

פירוש זה מעורר קושי גדול ביחס למיקומו של הפסוק בפרשה. ראשית, משום שהפסוקים המתארים את בקשתו של יעקב מיוסף נמצאים בפרשיית המסורה הקודמת, ועל כן הקישור בין הדברים נראה קצת מלאכותי. בנוסף על כך, פירוש זה לא מסביר כלל את היחס בין הפסוק ובין הפסוקים שלפניו או שאחריו, וממילא אין הוא מיישב כלל את שאלת ההקשר של הפסוק.

שכם אחד על אחיך

לפני שנציע פירוש שונה לדברי יעקב בפסוק ז', נקדים ונדון בדברי יעקב בפסוק כ"ב:

וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי:

המפרשים נחלקו בהבנת משמעותו של הביטוי "שכם אחד", אך הפירוש הפשוט (המובא גם ברש"י) הוא שיעקב מעניק ליוסף את העיר שכם. לאור זאת יש לשאול: מהי ההצדקה לכך שיעקב מעניק את שכם ליוסף?

רש"י קישר גם את המתנה הזו לפרשיית קבורת יעקב על ידי יוסף:

לפי שאתה טורח להתעסק בקבורתי, וגם אני נתתי לך נחלה שתקבר בה, ואי זו, זו שכם, שנאמר (יהושע כד לב) ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם.

העובדה שיוסף נקבר בשכם מהווה חיזוק משמעותי לדעת רש"י, ומרמזת על הקשר לקבורתו של יעקב. אמנם לפירוש זה אין כל רמז בכתובים, שהרי בקשתו של יעקב להיקבר בארץ ישראל נאמרה בפרשייה הקודמת, כפי שנזכר לעיל.

איחוד דברי יעקב ליוסף

נראה שניתן לבאר היטב את שתי הבעיות שאותן הצגנו מתוך התבוננות בפרטי סיפור המפגש בין יעקב ויוסף שבפרקנו. בפסוקי הפתיחה של הפרק נאמר:

(א) וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם:

(ב) וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה:

יוסף לוקח את שני בניו אל יעקב, מן הסתם בכדי שיברך אותם לפני מותו, אך ליעקב נאמר רק "הנה בנך יוסף בא אליך" בלי שהוזכר ששני בניו באים עמו. ואכן, בתחילה יעקב לא מתייחס כלל לבני יוסף, כנראה משום ש"עיני ישראל כבדו מזוקן" והוא פשוט לא רואה אותם, ודבריו מופנים ליוסף בלבד. לאחר מכן נאמר (פס' ח): "וירא ישראל את בני יוסף", ומיד מתחילה פרשיית הברכות: "קחם נא אלי ואברכם".

מתיאור זה ניתן להבין שפרשיית הברכות קוטעת את יעקב באמצע דבריו. יעקב לא התכוון להפסיק את דבריו ליוסף בפסוק ז', אלא שמכיוון שראה את שני נכדיו קטע את דבריו באמצעם ונחפז לחבקם ולנשקם ולאחר מכן גם לברכם. ממילא, עלינו לראות את שני הפסוקים האחרונים בפרק, שבהם חוזר יעקב לדבר אל יוסף, לא כיחידה עצמאית אלא כהמשך ישיר של הדיבור אשר נקטע קודם לכן. לפי דברינו, לולא נקטעו דבריו של יעקב הם היו נראים בערך כך:

וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם:

הִנֵּה אָנֹכִי מֵת וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם:

וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי:

מתוך הבנה זו מתורצות זו בזו שתי הבעיות אותן העלינו- הקשרו של פסוק ז' וטעמה של נתינת שכם ליוסף. פסוק הז', המתאר את קבורתה על אם הדרך של רחל, אם יוסף, מהווה את ההצדקה לנתינת שכם כמקום קבורה חלופי ליוסף בפסוק כ"ב. רחל לא זכתה להיקבר בחלק המגיע לה במערת המכפלה, אך הזכות למקום קבורה משלה לא נעלמה אלא הועברה אל יוסף בכורה אשר מקבל מקום קבורה משלו, בניגוד לשאר אחיו.