למי תצביע בעוד עשרים שנה?

בנימין קוסובסקי , י"ד בטבת תשע"ה

בנימין קוסובסקי
בנימין קוסובסקי
צילום: עצמי

מבנה קבוע יש לחברה הישראלית בתהליך הגאולה המשיחית, מראשית ימי הציונות, ועד לימינו.

ברצוננו להביט בתהליכים העוברים על החברה ממעוף הציפור, תוך התעלות מהזדהות סקטוריאלית מסוימת. זה לא קל, אבל זה תנאי מחייב להבנת הדברים הבאים.

בכל תקופה ישנם שני כוחות עיקריים – שני נרטיבים.

הכוח המתון, הרגוע, המיושב שהוא גם השולט, ייקרא בפינו הקואליציה. ומאידך הכוח ה"היפר-אקטיבי", ה"חסר סבלנות", המחפש את השלימות והתיקון ואינו משלים עם המציאות הקיימת, יקרא בפינו האופוזיציה.

הצד הראשון קורא – השבעתי אתכן בנות ירושלים... אם תעוררו את האהבה עד שתחפץ. שבועה השביע הקב"ה את ישראל שלא ימרדו באומות. ובמילים שלנו – אל תאנסו את המציאות, ותמשכו אותה למקומות שהיא עדיין לא שם (או למקומות שהיא גם לא תגיע אליהם באופן טבעי). הצד השני קורא – אם המשיח לא בא, אנחנו נביא אותו. אין להתפשר על מאומה, והכל תלוי בנו.

הקבוצה הראשונה והשלטת קוראת שלא לדחוק את הקץ, או ביתר דיוק מתפשרת על ההווה. הקבוצה השניה אומרת "אויבים, מרגלים ובתי אסורים, לא יוכלו לעצור בעדנו. ואם אנחנו נפול ברחובות... במקומנו יבואו אלפי אחרים" (יאיר שטרן). יש מי שאמתחתו יותר סבלנות אשר יאמר אם עוד לא מחר אז מחרתיים, כי עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, אבל תמיד נמשיך לצעוק, למרוד במוסכמות ולרצות להתקדם הלאה. "אחרי הציונות הפוליטית והמעשית, אנו ניצבים לפני עידן הציונות הצבאית. עלינו לצבור כוח שלא יהיה תלוי בחסדי זרים" (מנחם בגין).

הראשונה תחפש את השלום המהיר והשקט, גם אם זה יהיה על חשבון ערכים אחרים. השניה אומרת "לא אהדתם של אנשים מן הצד היא שתושיענו אלא פעולתנו העצמית" (ז'בוטינסקי), גם אנחנו רוצים שלום, אבל איננו סומכים על אף אחד ומוכנים גם למלחמה.

ומאחר והגאולה היא תהליך, הרי שהקבוצות משתנות מדור לדור, מדי כמה עשרות שנים. האופוזיציה שהיתה קבוצה המיעוט, הופכת ברבות הימים להיות הקבוצה המרכזית והשולטת בקואליציה. במקביל קמה לה קבוצה חדשה שהופכת להיות לה לאופוזיציה, ודוחפת למצב שלם יותר. זוהי ההתקדמות האיטית של ההיסטוריה.

הרעיון המשיחי של תלמידי הגר"א לעלות לארץ ישראל, לא היה מקובל בזמנם. היו הם האופוזיציה של החברה היהודית באותו דור, אשר העדיף את הגלות על פני ארץ ישראל.

עשרות שנים מאוחר יותר, הופכת תפיסתם של תלמידי הגר"א להיות מקובלת אצל יהודי הגלות, ונשמעת גם סבירה. עליה לארץ ישראל ויישובה אינם עוד רעיון זר, ומתחבר אליה גם רצון ובקשה להקים מדינה ליהודים, ובכך התנועה הופכת מאופוזיציה קטנה לקואליציה שולטת. היתה זו התנועה הציונית, בראשותו של הרצל, אשר בתחילה, גם דעתו היתה הזויה וקיצונית אך עם השנים הופכת לנחלת הכלל.

אט אט תפסה לה התנועה הציונית מקום נכבד, וחרטה על דגלה מדינה יהודית לעם ישראל – אבל בדיפלומטיה. ציונות מדינית היא תקרא. במקביל קמה לה תנועה חדשה, אשר טענה שאת ארץ ישראל נשיג בעצמנו ובכוחנו, ולא נסמוך על רצונם הטוב של הבריטים. היו אלו האצ"ל ומאוחר יותר הלח"י, אשר על תכנית חלוקת ארץ ישראל לא הסכימו להתפשר. מאבק אלים ביותר מתקיים בין הקואליציה, ההסתדרות הציונית, ובין האופוזיציה - אשר מקבל את השם "סזון".

בשנים שלפני קום המדינה, עם קום תנועת המרי העברי, תפיסת הלוחמה באלו שמעכבים את עצמאותנו המדינית, אפילו בכח החרב, הופכת להיות שלטת – דעת הקואליציה. משמעותה היא הקמת צבא יהודי עצמאי. לא רק להגנה, אלא גם להתקפה. בקום המדינה אחז בה דוד בן גוריון שהפך לראש הממשלה הראשון, והכריז על הקמת המדינה ללא הסכמתם הרשמית של אומות העולם.

הלחימה על קיומנו הפכה להיות נחלת הכלל. אלא שהתפיסה הלוחמנית היתה מוגבלת, ותמיד ביקשה הסכמי שביתת נשק, ובואו ונודה - עם הפנים קצת למטה. במקביל היה מיעוט, אופוזיציה, שבראשו עמד מנחם בגין, אשר תפס בכך שאת ארץ ישראל עלינו לקחת בכח, ולא לקבל את מרותם של אומות העולם. הראש צריך להיות מורם, עם גאווה לאומית ובלא וויתורים לאויבנו. כספי שילומים מגרמניה? לא יעלה על הדעת! אמר בגין.

בשנות השבעים דעתו של בגין הפכה לתפיסה המקובלת – והגיע המהפך. פרס, שמגיע מהקואליציה טען אז בעימות הטלוויזיוני: "השלום מחייב ויתורים בשטח", אך מנחם בגין לא הסכים לקבל זאת.

הליכוד עולה לשלטון, והופך לקואליציה. מהפכה שהחלה כנראה כבר במלחמת ששת הימים עם כיבוש של שטחים גדולים בארץ ישראל, והתחזק עם הרצון להרים את הראש אחר המשבר של מלחמת יום הכיפורים. מאז המהפך, הקואליציה ההיא נמצאת בהגמוניה.

עם עליית הליכוד לשלטון, צומחת תנועה חדשה, אשר קוראת ליישוב שטחי ארץ ישראל – גוש אמונים. בתנועה הזו כבר יש גם טעם דתי. למשיחיות הישראלית יש גם רוח ולב ולא רק רגליים. בעוד הליכוד קראה ליד קשה כנגד אויבנו, גוש אמונים מבקשת להסתכל על התהליך כגאולה, ולחזור אל מקומות אבותינו – שכם, חברון ובנימין. ידו של הליכוד לא היתה קשה כל כך כמו זו של גוש אמונים, ועל כן הרשה לעצמו בגין להוביל את הסכמי השלום עם מצרים – זאת כנראה בניגוד לתפיסת עולמו, אשר לא עמדה בלחץ בהיותו ראש ממשלה. אותה תנועה גם מביאה לגירוש יהודים מגוש קטיף עשרים שנה מאוחר יותר. גוש אמונים, "האופוזיציה" של הליכוד, היא שמובילה את המאבק בבקיעים שנפערים בתפיסת העולם של התנועה המכהנת.

עוברות עשרות שנים, ותנועת גוש אמונים הולכת וצומחת. עד שבשנים האחרונות קמה מפלגה חדשה-ישנה, היא הבית היהודי. למפלגה זו יש זרועות ארוכות בצבא, בחברה, באקדמיה ובהתיישבות בכל הארץ. אמנם תנועה זו חברה בכנסת בדרך כלל לקואליציה, אך דעותיה היו תמיד מנוגדות, והיא ניסתה את מזלה בהשפעה מבפנים.

כמו בכל תהליך היסטורי, תמיד יש עליות ומורדות. לא תמיד הולכים קדימה, ויש נסיגות (תרתי משמע). גם החלוקה הדיכוטומית לשתי קבוצות עיקריות עושה הכללה, כי כל מפלגה מורכבת מכמה דעות, ולכל קבוצה אפשר לשייך מספר מפלגות. אבל כפי שסיכמנו, ממבט הציפור אנו מסתכלים, וכאשר רואים סרגל ארוך של עשרות שנים – התהליך והקבוצות די בולטים.

אם כנים דברינו בניתוח התהליך ההיסטורי, ניתן לקבל תובנות לגבי השלבים הבאים.

הבית היהודי, כך מסתבר, תהיה התנועה המובילה הבאה, אשר תעמיד למדינת ישראל ראש ממשלה. הבית היהודי מסמלת נרטיב, זה של גוש אמונים, וכמובן לא השם הוא החשוב אלא הרעיון. בין אם זה יתרחש על ידי מיזוג עם הליכוד ששולטת כעת, ובין אם להפך – זוהי הרוח הנושבת. הנרטיב של הבית היהודי יוביל את הקואליציה בשנים הקרובות.

הרעיונות של חזרה לערכים, לימוד תנ"ך, יד קשה נגד אויבנו, וגם התפיסה שארץ ישראל היא שלנו באמת ולא רק כי אין לנו ארץ אחרת לברוח אליה. הגיבורים שלהם הם חיילים שמסרו נפשם בקרב, או אנשים שמתמסרים בחייהם למען החברה.

אך אסור למצמץ, כי ההיסטוריה ממשיכה להתקדם. במקביל לתהליך זה, קמה לה מפלגה חדשה – אופוזיציה לבית היהודי. המפלגה אמנם לא מאוד חדשה, אבל התפיסה שלה חדשה – זוהי תקומה. מה שקרוי בפינו היום הציבור החרד"לי. תנועה זו לא היתה קיימת לפני שלושים וחמש שנה בהקמת גוש אמונים.

זוהי תנועה אשר כבר מדברת על השלב הבא בגאולה – קדושה וצניעות, לימוד תורה ומקדש, ובצורה שלמה יותר מהמקובל. לאנשיה יש דרישות שאצל החברה הכללית בישראל נתפסות לפעמים כהזויות או ארכאיות. תנועה זו מבססת את עצמה, ותהפוך בעתיד הנראה לעין ל"קבוצה השניה". וכל זה, בין אם יקראו לה "תקומה", "העם איתנו" או כל שם אחר. קבוצה זו לא תוכל להתמזג ולהתאחד לגמרי עם הבית היהודי, כי יש לה דעות אחרות, אשר מדברות כבר על השלב הבא. תנועה זו לא מתעניינת במקום הרוחני והנפשי של הציבור הישראלי, אלא מדברת על המצב האידיאלי בעיניה, שאליו רוצה היא למשוך את כולם בכוח, בתקיפות אך בסבלנות.

הבית היהודי מדברת אל העם, אל החברה, בגובה העיניים, ולכן תוך מספר שנים תפיסת העולם שלה תהפוך לשלטת – אז גם תוכל להעמיד מנהיג למדינה.

מיותר לציין, שלכל מי שמאמין בהתקדמות גאולת ישראל ברור שבעוד כמה עשרות שנים, גם הקואליציה החדשה מבית תקומה ובנותיה, תהפוך להיות התנועה השלטת. במקביל תקום לה תנועה חדשה – אך את דעותיה לא נדע עתה.

לסיכום, נשאר לנו לברר שאלה חשוב ויסודית: מה גורם למהפך? איך הופכת קבוצת מיעוט להיות השלטת? במה תלויים הדברים?

נראה לי שמיותר לציין שהמהפך והתהליך אינו זה של הכנסת – אלא זה של החברה. מי שמתקדם ומתהפך אינם נבחרי הציבור, אלא הציבור עצמו.

השאלה האמתית והחשובה אינה האם הכנסת הבאה תחוקק חוקים טובים או לא, וגם לא האם היא תקדם את ההסכמים עם הפלשתינים או תלחם בהם עד חורמה. השאלה היא האם החברה תעבור בבחירות הללו שלב נוסף. ויותר מדויק – האם נוכל לראות את מעבר השלב בבחירות הקרובות.

לתנועת המיעוט, במיוחד בתחילת דרכה, יש בדרך כלל תפיסה מעורפלת. הרעיון עדיין נמצא בשמי שמיים, הוא חסר ביסוס מציאותי ולפעמים הוא גם לוקה בסתירות או במחלוקות פנימיות. הציור עדיין לא ברור ולא מגובש, ועל כן אי אפשר להנחיל אותו לחברה. בשביל להעביר מסר, לא די בכך שיהיה אפשר להסביר אותו, אלא צריך גם את היכולת לחוות אותו, לשיר אותו, לספר עליו ולדבר עליו עם הילדים בגן. יקח עוד שנים עד שהנרטיב שמייצג מיכאל בן ארי או לחילופין הרב צבי טאו יהיה בשל כדי להתקבל על החברה בישראל. ואת הקשר בין שניהם אתם בוודאי משערים – שניהם לא הבית היהודי. והעובדה שהם עדיין רחוקים זה מזה, מלמדת על אי בהירותו של הנרטיב.

אז למי נצביע בעוד עשרים שנה? למיעוט או למרכז? לצאצאיו האידיאולוגים של אורי אריאל, או למפלגה חדשה שתקום לה מימין?

האמת שזו גם שאלה לבחירות הקרובות – האם נעזור לבית היהודי להפוך לקבוצה השלטת, או שנרצה לבסס את הקבוצה הפונה אל השלב הבא בגאולה?

לפי הבנתי, עלינו להתפנות לעסוק בשלב הנוכחי, גם מי שבחייו הפרטיים כבר מהווה ובונה את השלב הבא. גם אני עוסק רוב זמני בבירור של השלב הבא, אך יודע אני שהעם עדיין לא שם ועל שלבים לא מדלגים. אך אודה ולא אבוש, שגם את מי שבוחר לטפח את הפוליטיקה של השלב הבא יכול אני להבין, כי בלא נציגים בכנסת – הגאולה לא תוכל להתקדם.