לוחמים על הכוונת
לוחמים על הכוונת

באפריל 1996 מצאתי את עצמי משוטט עם כוח צבאי בלבנון. חיזבאללה ירה על קריית־שמונה, ושמעון פרס החליט להגיב. אנחנו היינו תוצר ההחלטה. הייתי בן 20, לא פחדתי למות במלחמה, לא פחדתי לאבד חברים. הפחד מגיע רק כשמתבגרים, במילואים.

מבצע "ענבי זעם" נמשך כשבועיים והסתיים בלא כלום, אותן הבנות מול חיזבאללה, אותה נפיצות אזורית ובעיקר תקרית אש אחת. בזמן שאנחנו ביצענו פשיטות, צוותים מיחידת מגלן הסתתרו בשטח בעמדות שבנו כדי לצוד משגרי רקטות. כל עמדה תוכננה ואושרה על מפות, כל עמדה העבירה דיווחים ומטרות לאחור. באחת מאותן עמדות שנקבעו, לא רחוק מהמקום שבו הסתובבתי, שהה מ"פ צעיר בשם נפתלי בנט.

אחרי כמה ימים בשטח, חיזבאללה זיהה את הכוח של בנט וירה עליו אש מרגמות מתוך בניין אזרחי בכפר כנא. צה"ל השיב אש, ואזרחים נהרגו. מורכבות הלחימה על רגל אחת: ארגוני הטרור עושים שימוש באזרחים כמגן אנושי. כשהם נפגעים, ישראל מפסידה נקודות.

סיפור כפר כנא הפך לאחרונה לחדשות בשל ויכוח פומבי על תפקודו של בנט באותו אירוע. ויכוח מיותר על אירוע צבאי בלחימה. בנט היה קצין זוטר במערכה צבאית גדולה. ההחלטות שקיבל היו טקטיות בלבד, לטוב ולרע. וממה שאני מכיר, ההחלטות הנכונות. ישראל סיימה את "ענבי זעם" אחרי לחץ בינלאומי, כי כך סיימו מבצעים בלבנון, והאחריות כולה הייתה של הדרג המדיני, כי הצבא תפקידו למלא הנחיות.

וכאן צריך לשאול מה למבצע צבאי שהתרחש לפני 19 שנה ולמערכת הבחירות הנוכחית? מה בין בנט הקצין הצעיר והאידיאליסט שחי בעולם צבאי שבו מדווחים אמת לבין בנט הפוליטיקאי המיומן שחי עכשיו בעולם שבו בדרך כלל מדווחים רק שקר? התשובה היא כלום. אין קשר. באין ויכוח רציני על ההווה מגיעים לעבר. כולם מרוויחים מרגשות מתפרצים, ובאופן אבסורדי המרוויח הגדול מכולם הוא בנט שמטפח את תדמיתו כלוחם וכיעד של התקשורת השמאלנית.

אפשר היה לסכם זאת כשיעור על תדמיות פוליטיות בחוג למדעי המדינה אלמלא ברקע לא היה איום ממשי על קציני צה"ל בבית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה בהאג. בזמן שהתעסקנו בבחירות ובשאלה עד כמה קולו של בנט היה מתוח כשדיבר בקשר (הגיוני לחלוטין כשאתה חוטף על הראש פצצות מרגמה) עשו לנו הפלסטינים פיגוע דיפלומטי.

אני מתקשה לראות כיצד הסיפור של בנט מגיע להאג, אבל לעומתו קצינים לשעבר בצה"ל ופוליטיקאים ישראלים יכולים למצוא עצמם על המוקד. אין מלחמה או מבצע בשנים האחרונות שבהם לא נהרגו אזרחים פלסטינים. תמיד יש קצין זוטר כמו בנט שנמצא בשטח ונלחם. תמיד יש ארגון טרור שמנסה לצבור נקודות על דם אנשיו. תמיד יש דרג מדיני ששולח את החיילים.

אם יש ויכוח שצריך לנהל הוא איפה טעינו בשנתיים האחרונות כך שנתקלנו בבית הדין הבינלאומי למרות שזה היה סדין אדום; ובעיקר – איך אפשר להרתיע את הפלסטינים מלהגיש תביעות בעתיד הקרוב. 19 שנה אחרי "ענבי זעם" האחריות היא על ממשלת ישראל הנוכחית, ובתוכה בנט. החיילים והקצינים שנלחמו מאז – כולל הח"מ – יכולים למצוא עצמם חשופים למאבק מדיני שהם לא שולטים בו. נטולי הגנות.

"הסטטוס־קוו המקודש" לא עובד בהקשר הזה. הפלסטינים לא התרשמו מהאיומים של נתניהו, בנט ואורי אריאל. אירופה לא התחברה להסברים שלנו למה לא להכיר במדינה פלסטינית, וישראלים מבולבלים מסייעים לה. מנגד, לא יזמנו בשנתיים האחרונות דבר כדי להציב חלופות מדיניות.

יש שמאמינים בהסכם שלום, אני לא ביניהם. אני מאמין במאזן כוחות, הרתעה, אינטרסים ולקיחת יוזמה. כדין היוזמה שמלמדים קצינים צעירים בצה"ל. באין הסכם שלום צריך חלופות שימנעו הידרדרות דיפלומטית. הצעות מימין או משמאל. משהו שמחליטים עליו – לא התעלמות.

השמאלנים בתל־אביב לא מדאיגים אותי. אלה אנשי השמאל הרדיקלי בהאג שמאיימים עליי. הם, בשיתוף הרשות הפלסטינית, משגרים עכשיו פצמ"רים. הכוח בשטח עם קצינים זוטרים והמדינאים – כולל בנט – נדרשים במקום לסיסמאות, להסבר טוב מה הם מתכננים כאש לחילוץ.

פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות"