תמונת הניצחון

הבעיה של פייגלין ומנהיגות יהודית היא להודות שהם הצליחו במשימתם.

מרדכי קרפל , י"ח בטבת תשע"ה

מוטי קרפל
מוטי קרפל
צילום: עצמי

אילו היינו חיים בעולם של מלאכים, במקום הכינוס שראינו השבוע, היה ידידי משה פייגלין מזמין את בנט, ומעביר לו, כמעין מטפורה, מקל שליחים.

אז היה אומר למיקרופונים: אני את שלי עשיתי; עשה אתה עכשיו את השלב שלך. זו יכולה היתה להיות תמונת הניצחון שלו.

אבל אנחנו רק בני אדם. תסריט כזה דורש גדלות ואבירות נפש בלתי מצויות. אפילו לצפות מפייגלין להשתלב בבית היהודי כחבר כנסת מן המניין על מנת להדגיש בו את המימד המיוחד שלו קשה, כמו שמופרך להציע לבנט להזמין את פייגלין, על אישיותו ועמדותיו, להשתלב בתנועתו.

החיים הם מרוץ שליחים. לא עליך המלאכה לגמור. אנחנו מתפללים במניין שכן שום אדם, כשלעצמו, איננו חזות הכל. דור לדור יביע אומר. אחד מתחיל, השני ממשיך, ומי שיבואו אחריו ימשיכו את המלאכה.

כשהתחלנו להוציא לאור את עלוני "לכתחילה" ויסדנו את תנועת מנהיגות יהודית, בעקבות הסכמי אוסלו, המטרה הראשונה והעיקרית שלנו היתה – ליצור תודעת מנהיגות בציבור האמוני. המהפכה האמונית איננה רעיון של אדם אחד. היא לא מתחילה ולא נגמרת בו. לא מנהיגות יהודית המציאה אותה, לא משה פייגלין, ולא שום אדם אחר.

היא קודם כל זרם חיים אלוקי, שמתלבש ומופיע כתהליך היסטורי, מתפענח בתודעה ומתנסח כאידאה (הרב קוק ותלמידיו), ממשיך ומשתלשל, מתלבש בלבוש סוציו-פוליטי, בהופעה ציבורית מסוימת, בציבור האמוני, משם יורד מתגשם ומופיע במציאות הממשית בתנועה אידיאולוגית-פוליטית. רק בסופו של דבר – כקצה קרחון – גם באדם מסוים.

את הסכמי אוסלו לא ראינו בזמנו רק כטעות אסטרטגית או מדינית; הם היו עבורנו סימן מובהק לתהליך עמוק הרבה יותר של שקיעת שכבת ההנהגה שהובילה את הציונות ובנתה את המדינה – ההתיישבות העובדת והשמאל הישראלי. בעקבות הרב קוק הבנו שאת שכבת ההנהגה הזו עתידה להחליף שכבה חדשה, שמסוגלת לחבר את שיבת ציון לשורשיה הישראליים המקוריים – ציבור חובשי הכיפות הסרוגות. חילופי משמרות בתהליך שיבת ציון הגדרנו זאת.

אבל לפני עשרים שנה הרעיון שהציבור האמוני צריך לחתור להנהגה על מנת להוביל את השלב הבא של שיבת ציון, היה הזוי, זר ומוזר, לרוב אנשיו. את תפקידנו ראינו ביצרת תודעת הנהגה בציבור הזה. ראינו את העיקר בציבור, לא באיש כזה או אחר.

והנה, בעזרת השם, הצלחנו. עבור נפתלי בנט – והרבה יותר חשוב מזה, עבור הדור החדש של הכיפות הסרוגות – ההנהגה כבר איננה מילה גסה. להיפך, היא טבעית ומובנת מאליה. אדרבא. נוצר כוח פוליטי מגובש ומשמעותי, ביטוי אותנטי של הציבור האמוני, שנמצא בעמדת זינוק להגשמת ייעודו – הנהגת שיבת ציון להמשך דרכה ההיסטורית.

הופעתם של נפתלי בנט והבית היהודי הם תוצאה ישירה של פעילותם של פייגלין ומנהיגות יהודית במשך עשרים השנים הללו. בשביל להצליח במשימה הזו, היתה ההיסטוריה זקוקה לאישיותו המיוחדת של פייגלין, על מעלותיו, ולא פחות מכך על מגרעותיו (!), שאת שניהם אני מכיר היטב, טוב אפילו ממנו. אף אחד אחר לא היה מסוגל לעשות זאת.

הבעיה של פייגלין ומנהיגות יהודית כרגע היא להודות שהם הצליחו במשימתם וסיימו את תפקידם ההיסטורי, במתכונת הנוכחית על כל פנים.

כשהעלנו את הרעיון של מועמד אמוני לראשות הממשלה, לא חשבנו שהוא מחייב שבסופו של התהליך יהיה דווקא המועמד שלנו ראש הממשלה. ראינו אותו כמאיץ, כקטליזטור, להטמעת הרעיון. מכיוון שרוב האנשים אינם מיומנים ברעיונות מופשטים, היה צורך להלביש את האידיאה באישיות ממשית. "לשכב על הגדר" הגדרנו זאת. ההנחה הייתה שבהחלט יתכן שמי שישכב על הגדר, יצטרך בבוא הזמן לאפשר לאחרים "לעבור על גופתו".

האם בנט והבית היהודי מושלמים? האם הם התגשמות החלום של המהפכה האמונית? רחוק מזה. כזכור אנחנו לא חיים בעולם של מלאכים. אבל אנחנו בתוך תהליך היסטורי אלוקי, והתהליך עצמו מבשיל את האדם המוביל אותו, את הציבור שמסביבו ואת ציבור היעד – הרוב היהודי במדינה. התהליך לא מתחיל באדם. הוא רק מסתיים בו. מתלבש בו על מנת להתקדם עוד שלב.

הרצל לא התחיל את הציונות. קדמה לו תנועת חובבי ציון שהכשירה את הלבבות במשך כעשרים שנה. כשהופיע הרצל, היתה כבר התודעה בשלה. אבל כשהופיע הרצל, תנועת חובבי ציון הפכה מיותרת. עכשיו היא יכולה היתה רק להפריע להתפתחותו של התהליך. לכן היא ירדה מן הבמה. בנט עדיין איננו הרצל כמובן, אבל מנהיגות יהודית מילאה את אותו תפקיד שמלאו אז חובבי ציון.

בכדי להרים חללית לגבהים יש צורך בטיל בליסטי ענק, כבד, מלא דלק, איטי וגדול ממנה בהרבה, על מנת שיתגבר על מקדמי החיכוך וכוחות הגרביטציה שמונעים את הנסיקה. הרבה רעש וצלצולים. אבל כשמגיעה המערכת לגבהים המתאימים, חייב הטיל להתנתק מן החללית, ליפול, ולאפשר לה להמשיך. עכשיו היא כבר תוכל לנוע מעצמה.

זהו גם הסיפור של מנהיגות יהודית בליכוד. ההצטרפות לליכוד היתה מבחינתי תמיד טקטיקה בלבד. לא אידיאולוגיה. לחצנו על כל הדלתות הפוליטיות האפשריות בכדי למצוא כלי פוליטי להגשמת הרעיון ורק זו נפתחה.

כישלונו של פייגלין בליכוד איננו עניין של דילים וחיסולים ממוקדים; אפילו לא של הטעות באשליה שהמהפכה האמונית – שמחייבת את הפריפריה הסוציו-פוליטית הטבעית שלה, הכיפות הסרוגות – יכולה היתה לצמוח בשדות זרים. כישלונו של פייגלין בליכוד הוא בשורה וניצחון לרעיון שלו עצמו, אות שהמהפכה האמונית השלימה שלב אחד ומתחילה שלב חדש, שמחייב הופעה ולבוש חדשים.

בעולם הזה רעיונות מופיעים בלבוש אנושי: מילים, מושגים, תנועות אידיאולוגיות-פוליטיות ואנשים המובילים ומגשימים אותם. אבל הרעיונות האמתיים תמיד גדולים מן האנשים המופיעים אותם. כשהרעיונות מתפתחים ומתממשים, הכלים – האנשים וכדומה – נעשים צרים עליהם. בכדי להמשיך להתפתח ולהתפשט, הרעיונות חייבים להופיע בלבושים חדשים, מה שמחייב שהלבוש הקודם יפנה את מקומו.

רק אחרי שהרב שלמה קרליבך הסתלק לעולמו, יכול היה הניגון שלו להתפשט בכל העולמות, בכל הציבורים. לפני כן, משמעותה של הזדהות עם הניגון שלו היתה הזדהות עם האיש עצמו ועם חוג חסידיו המצומצם, על כל מיני תופעותיו הספציפיות, הלא-תמיד מקובלות. כשעלה האיש לשמיים, השתחרר הניגון מהלבוש המוגבל שלו, ויכול היה להתפשט.

פייגלין הלביש, הופיע, את רעיון המהפכה האמונית בצורה המיוחדת, האישית מאד, שלו. אבל הרעיון גדול מפייגלין, והיה חייב להשתחרר אפילו ממנו. עתה הוא יהיה מסוגל להתלבש בהופעה חדשה, בריאה, בוגרת, מאוזנת וציבורית הרבה יותר.

"ויולד פייגלין את בנט והבית היהודי, ובנט הוליד את......".

(פורסם בי"ח בטבת, תשע"ה, בעיתון "מקור ראשון")