בחירות פורימיות

מאיר גרוס , כ' בטבת תשע"ה

מאיר גרוס
מאיר גרוס
צילום: עצמי

קביעת יום הבחירות בסמוך לפורים, מצביעה על דמותו האמתית של יום הבוחר. זו בעצם תחרות תחפושות, כשחלק גדול מהמפלגות ומהמועמדים מתחפשים למישהו אחר.

אולי יש בזה גם מרוחו של הנושא השנתי במערכת החינוך: האחר זה אני... – ומתעוררת השאלה, אז מי אתה?

בולטת מאד היא, כמובן, ציפי לבני. הגברת מחליפה מפלגות בקצב מסחרר ויש לומר לזכותה שגם מצאה את הפראיירים התורנים, השותפים לה. לבני מזכירה זיקית. היא מתאימה את עצמה ואת האידיאולוגיה שבפיה למפלגה שאיתה היא סכמה את הדיל הטוב ביותר בשבילה. וכך גם מקבלת את הצבעים שבתוכם היא נטמעת. מהכחול לבן של הליכוד, דרך צבע הכיסא (שהרי אין שם אידיאולוגיה) של קדימה ועוד משהו מעומעם של התנועה, היא נחתה עתה בחיק האדום של העבודה. ממש מרשים. היא לא לבד שם. עמיר פרץ גמר סיבוב לא קטן וחזר מהחלון למפלגה שזרקה אותו מהדלת הראשית. אגב, המשחק נמשך. לכותרת של "המחנה הציוני" יש תחליף כלפי המצביע הערבי, שהציונות אינה שאיפתו לחיים. תחפושת על תחפושת.

גם שותפה, מר הרצוג, מתחפש לאילם בנושא העמותות המפורסמות, תחפושת המאפשרת לו לדבר על יושר ויושרה. נדמה לי שהמשוררת זלדה צריכה גם לעדכן את שירה "לכל איש יש שם" שהרי השם שניתן לו על ידי חבריו וסביבתו, נדחה בדבר המפרסם של השואף לראשות הממשלה. בוז'י החברה'מן, הופך ליצחק המכופתר.

תחפושת תחרותית היא זו של שתי מפלגות. הן דרעי והן אלי ישי, הלבישו על עצמם את דמותו של מרן הרב זצוק"ל. ויש לנו שניים אוחזים ברב. זה אומר כולו שלי וזה אומר כולו שלי. ואין סיכוי לחלוקה. לחלוק ארץ זו אינה בעיה. אבל לחלוק בתורתו של גדול כזה, זה בלתי אפשרי. קשר גורדי פוליטי שרק מרן יכול היה להתיר אותו.

וכחלון הגדיל מכולם. הוא לקח לבוש מלכות של מפלגה קיימת וטוען שזה בכלל הבגד שלו. כדבריו: אני הוא הליכוד האמתי. והבוחר צריך לנסות לנחש, מיהו המזויף ומי האמתי. אגב, גישה המתאימה לעוד מישהו מהפריפריה, האיש מנצרת שתומכיו טענו שהם היהודים האמתיים. ונותר לתהות מה קרה למקוריות.

יש גם תחפושות רעיוניות. ליברמן שהיה ידוע כימני מתחפש למשהו לא ברור בין המרכז לשמאל. הליכוד שהיה בימין, נדחף שמאלה אל המרכז ורבים במרכז שלו שמחו על שדמויות ימניות כפייגלין וחוטובלי לא נבחרו למקומות ריאליים. התזוזות הללו מבלבלות במיוחד שהרי כל המומחים טוענים שהימין בישראל מתחזק כל הזמן, אז מה העניין בכלל להתחפש לשמאל- מרכז. ואכן, במקביל, אנו מוצאים את השמאל מתחפש ל"מחנה הציוני". אגב, תוך התעלמות מציון- הלא היא ירושלים שבין החומות. הדגמה בפועל של האימרה שהדשא אצל השכן יותר ירוק.

עוד מפלגה מתנהגת כנחש. בבחירות הקודמות היא קיימה את הכנס הראשון דווקא באריאל. ממש לפיד בוער לפני המחנה התל אביבי. אלא שנראה שמדובר ביונה בכנפיים של נץ. גם הצד הליברלי והשקיפות הדמוקרטית מסתירים את הדיקטטור המרכיב בעצמו את הרשימה לכנסת. בינתיים מוצע להם להחליף את שמם מ"יש עתיד" ל"היה עבר". כל עתידם הוא מאחוריהם.

ואולי ראוי להוסיף צל"ש למקוריים שמציגים את עצמם, כפי שהם. הבית היהודי ואגודה, מזה, מר"צ והמפלגות הערביות מזה. בהן ברור מי הם ויש סבירות גבוהה לסיכוי שהסחורה המצופה היא שתשווק באמת.

ונסיים בעוד אקטואליה. לא כל כך חשוב אם חברי הכנסת הם פליטים ממפלגות, או מבקשי מקלט כשנזרקו מהכס במשכן הכנסת. באמת הם דורשי עבודה. זה המניע. ובכלל לא משנה איזה כובע עליהם לחבוש. התחפושת צריכה לשרת את המטרה. כיסא טוב במקום טוב.