שנאת יהודים ואנטישמיות

השר אביגדור ליברמן , כ"ג בטבת תשע"ה

לשנות את השיטה. ליברמן
לשנות את השיטה. ליברמן
צילום: פלאש 90

אתם בוודאי יודעים שאני אישית מייחס חשיבות רבה ליחסים עם מדינות אירו-אסיה ואין בזה שום נימה נוסטלגית. כשנכנסתי למשרד החוץ לפני כמעט 6 שנים התחלתי לדבר על פיתוח כיוונים חדשים במדיניות החוץ הישראלית והדבר הוכיח את עצמו.

אם אני לוקח את ההצבעות של מדינות כמו אוקראינה, גרוזיה, מולדובה ואלבניה אנחנו רואים את השינוי ועד כמה הן מוכנות להתייצב לצידה של ישראל באופן קונסיסטנטי. למשל, ההצבעה האחרונה בסאב"א , כל אותן מדינות שהזכרתי הצביעו יחד איתנו, נגד הצעת ההחלטה של הליגה הערבית ועזרו לנו לנצח בהצבעה הלא פשוטה הזאת. גם בניסיון הראשון של הפלסטינים בשנת 2011 לזכות בהכרה רשמית כמדינה חברה באו"ם, הצלחנו לחסום את הצעד החד צדדי במועצת הביטחון בזכות הימנעותה של בוסניה-הרצגובינה.

אגב, גם בהצבעה בעצרת הכללית של האו"ם, שזאת הצבעה סמלית, המדינה המוסלמית היחידה שנמענה מתמיכה בצעד הפלסטיני, היתה אלבניה, שגם בה השקענו בשנים האחרונות לא מעט מאמצים כולל פתיחת שגרירות. גם היקפי הסחר בשנת 2012-2013 עם מדינה דוגמת אזרבייג'ן מרשימים ביותר. ההיקף הכולל עולה על היקף הסחר שלנו עם מדינה כמו צרפת למשל. לכן, יש לטפח את הכיוון הזה ולא לחסוך במאמצי פיתוח של יחסינו עם מדינות אירו-אסיה. אם לדבר במונחים כלכליים, אז אין ספק שתשואה להון בהקשר של מדינות אירו-אסיה, מדובר על תשואה גבוה מאוד.

אם הזכרתי את צרפת אז אי אפשר להתעלם מהאירועים האחרונים בפריז. פעם נוספת אני רוצה להביע את הצער, הזעזוע וההזדהות שלנו עם העם הצרפתי והקהילה היהודית שם.

התרשמתי מאוד מהיקף המשתתפים בצעדה ברחובות פריז וגם מהנוכחות הבינלאומית הרחבה בה.

אבל להגיד את האמת, היה משהו שגם צרם לי מאוד. הרצון הזה להיות פוליטיקלי קורקט בכל מחיר ולהתעלם מן העובדות הברורות והקשות. כשראיתי את הסיקור בcnn של הפיגוע בחנות היהודית, בלט לעין הניסיון של CNN להתעלם מהנקודה היהודית. דיברו שם אך ורק על המקרה ולא הזכירו בשום פנים ואופן את העובדה שזו חנות השייכת ליהודים ובני הערובה והנפגעים הם יהודים, ואת העובדה שאלו שנרצחו נרצחו בגלל שהם יהודים.

רוב השיח, גם בעולם וגם בצרפת, היה על חופש הביטוי, על הקיצוניות, על איסלמופוביה ולא על אנטישמיות, וזה מצער ומדאיג מאוד. במיוחד על רקע בפיגועים הקודמים בטולוז ובמוזיאון היהודי בבריסל. לכן, צריך להפסיק להיות פוליטיקלי קורקט ולהגיד את האמת.

זו אותה שנאת יהודים הקלאסית בגרסה מודרנית והתשתית העיקרית לאנטישמיות הרצחנית היא הקיצוניות האיסלאמית. קיצוניות איסלאמית מצד אחד והשתלחות בלתי מרוסנת ובלתי הוגנת כלפי ישראל מהצד השני. גם אותן מדינות אירופאיות ששותקות לנוכח ההשתלחויות החוזרת ונשנות של ארדואן במדינת ישראל, הקורא למדינתנו מדינת טרור, תורמות לאותה שנאה רצחנית כלפי יהודים באירופה.

אני כבר לא מדבר על ההתעלמות המוחלטת שלהן מהפרות בוטות של זכויות אדם, של חופש הביטוי בתורכיה עצמה, אבל ההתעלמות שלהן מאותה שנאה והסתה שהאיש מטפח כלפי מדינת ישראל זה דבר שאסור לעבור עליו לסדר היום וכשמחפשים את הסיבות לגילוי האנטישמיות באירופה, למה זה קורה ואיך זה קורה, זו אחת הסיבות. שתיקת הכבשים של אירופה המתורבתת, אירופה של פוליטיקלי קורט כלפי בריון שכונתי ואנטישמי כמו ארדואן וחבורתו מחזירה אותנו למציאות של שנות ה- 30.

לכן, דווקא על רקע זה חשוב לציין לשבח את ההצהרה האחרונה של ראש ממשלת צרפת עמנואל וולס שהוא לדעתי הראשון באירופה שמדבר ביושר ובפה מלא על התופעה הזאת של שנאת יהודים בצורתה החדשה.

עם כל ההערכה והכבוד שאני רוחש לראש ממשלת צרפת, ואני באמת מעריך את האיש, לא נתפשר על ערכי הציונות. ומהותה של הציוניות היא עלייתם של כל יהודי העולם למדינת ישראל. זה לא משנה אם מדובר על יהודי צרפת או על יהודי רוסיה או יהודי ארה"ב. אנחנו כמדינה ואתם כשגרירים חייבים לעודד עלייה. ציונות ללא עלייה היא דבר בלתי אפשרי. מותר לנו להתווכח גם עם הידידים הקרובים שלנו. גם בנושא אנטישמיות מודרנית אני דורש מכם לדבר אמת ולא פוליטיקלי קורט. המסר מכם חייב להיות תקיף וחדש משמעי. כל אחד במדינה בה הוא משרת.

אבל, הפיגוע בפריס מוכיח דבר נוסף, שהוויכוח שהעולם החופשי מנהל מול העולם המוסלמי הקיצוני הוא לא על שטח אלא על ערכים ושגם התביעות הטריטוריאליות כלפי ישראל הן לא מהות העניין אלא רק תירוץ. גם הארגונים עצמם: החמאס, הג'יהאד האסלאמי, אל-קאידה, דעאש וחיזבאללה מבהירים בכל הזדמנות שהם לעולם לא יסכימו לקיומה של מדינת ישראל, גם בגבולות 67'.

הם גם איום על העולם הערבי המתון, כי כל גורמי הג'יהאד, על כל גווניהם, לא מוכנים לקבל פרשנות מתונה של האסלאם אלא אך ורק את הפרשנות הקיצונית שלהם, וכמה שיותר קיצונית יותר טוב. לכן, חשוב לקדם יוזמה אזורית שתאגד ותשלב את כל הכוחות המתונים במזרח התיכון. בשנה האחרונה השקענו בזה מאמץ לא מבוטל. אתם בוודאי שמעתם על התכנית שלי בנוגע להסדר אזורי כולל תלת-ממדי, שיכלול את שלושת המרכיבים: מדינות ערב, פלסטינים וערביי ישראל. ההסדר הזה חייב להיחתם בעת ובעונה אחת, כעסקת חבילה כשאם אחד האלמנטים חסר - אז אין עסקה. כלומר, שאם האופציה היא ללכת רק להסדר עם הפלסטינים ולהתדיין על שני המרכיבים האחרים בשלב מאוחר יותר, נתנגד לזה בתוקף. הכל בו זמנית! הכל כעסקת חבילה!

היום, 22 שנים לאחר שנחתמו הסכמי אוסלו, צריך להיות כבר ברור לכולם שהטעות היתה מלכתחילה בדיאגנוזה ובכך שהסכסוך הוא לא בין ישראלים לפלסטינים אלא בין יהודים לערבים. כך הוא התחיל לפני יותר מ-100 שנה, כסכסוך בין יהודים לערבים וכך הוא גם צריך להסתיים. לכן, הלחץ של האיחוד האירופי עלינו וההתמקדות שלהם אך ורק בסוגיה הפלסטינית לא יביאו דבר – ציפי לבני, אהוד אולמרט ואהוד ברק כבר היו בסרט הזה וכמו שאומר השיר, איך זה נגמר בסוף - כולם יודעים...

מכשול נוסף ומשמעותי בדרך להתקדמות לאותו הסדר אזורי הוא אבו מאזן עצמו. האיש נלחם על הישרדותו האישית וחושב על טובתו האישית ולא על טובת הפלסטינים. מאגף אחד יש לו את החמאס, כשברור שאם היום היו נערכות הבחירות ברש"פ אז אבו מאזן היה מפסיד לחמאס, לא רק בעזה אלא גם ברמאללה ובשכם, ובאגף השני יש לו את האופוזיציה הפנימית שמקשה עליו ולא מדובר רק בדחלאן. כשאבו מאזן לוקח סמכויות ופותח בחקירות נגד יאסר עבד-ראבו וסלאם פאייד, זה רק בגלל שהם העזו למתוח עליו ביקורת וזה גם מראה שוב עד כמה הוא "מחויב" לערכים דמוקרטים ומערבים... ואני כבר לא מדבר על כך שהבחירות לנשיאות או לפרלמנט הפלסטיני נדחות כבר במשך 5 שנים. לכן, אבו מאזן סבור שהדרך היחידה מבחינתו לשרוד, מבחינה אישית, היא הסלמה בזירה הבינלאומית משום שזה מאפיל כביכול על החולשה שלו מול החמאס ועל הביקורת הפנימית. עם זה הוא מסיט את תשומת הלב של הרחוב הפלסטיני, אבל זה לא מקרב אותו אפילו במילימטר אחד למטרה שהוא כביכול נלחם עליה אלא רק מרחיק.

מה שקרה, במיוחד בחודש האחרון, זה חציית כל הקווים האדומים. הניסיון הנוסף להעביר החלטה חד-צדדית במועצת הביטחון על הקמת מדינת פלסטינית וההצטרפות לבית הדין הבינלאומי בהאג, לא משאירים לנו שום ברירה אלא לפעול בצעדים נחושים נגד אבו-מאזן. אסור שהפעם הקפאת הכסף לפלסטינים "תופשר" אחרי תקופה קצרה כפי שקרה בפעמים קודמות, כפי שקרה גם לאחר הניסיון הראשון של אבו מאזן להעביר החלטה במועצת הביטחון, כשאחרי תקופה קצרה הוחזר מלוא הסכום. הפעם צריך להבהיר שהכסף יועבר אך ורק לאחר הסתלקותו של אבו מאזן.

ראיתי גם את היוזמות בסנאט ובקונגרס לסגור את הנציגות הפלסטינית בוושינגטון ולהקפיא להם גם את הסיוע הכספי האמריקאי, ואני מדגיש שזו יוזמה אמריקאית בקונגרס ובסנט ולא יוזמה ישראלית, ואני בהחלט חושב שזהו צעד בכיוון הנכון. אני חושב שכבר אחרי אנאפוליס היה צריך להגיע למסקנה שאבו מאזן הוא לא פרטנר להסדר אלא מכשול להסדר. הוא משתמש ברטוריקה נגד טרור קונבנציונאלי אבל מוביל בעצמו טרור מדיני. את היוזמות האחרונות אי אפשר להגדיר אחרת אלא כטרור מדיני.

בוודאי כמה וכמה מכם מסתכלים עכשיו עליי וחושבים שאני מדבר על רקע הבחירות המתקרבות בישראל ולא על רקע מדיני נטו. ומי שחושב כך אני מפנה אותו למאמרו של דניס רוס בניו יורק טיימס מלפני שבוע. צריך להכיר היטב את דניס רוס, את תפיסת עולמו, את המחויבות שלו לתהליך השלום בינינו לבין הפלסטינים כדי להבין עד כמה הפך אבו מאזן מפרטנר לדו-שיח איתנו למכשול לתהליך מדיני כלשהו. לכן, אם מדברים ברצינות על תהליך מדיני צריך קודם כל להפטר מאבו מאזן היושב ברמאללה ולמגר את שלטון החמאס בעזה. בלי שני הדברים הללו כל מאמצינו בגדר הכל דיבורים, הכל כאלם פאדי.

ואתם בוודאי שואלים מה יקרה הלאה אחרי הסתלקותו של אבו מאזן והפלת שלטון חמאס? אני סבור שמיד לאחר מכן יש לבוא בדברים עם הקוורטט, עם מצרים ועם ירדן ולהסכים על תקופת מעבר שלאחר מכן יערכו בחירות חופשיות בקרב הפלסטינים – ללא השתתפות של ארגוני הטרור, כמו חמאס והג'יהאד האסלאמי שהם ארגוני טרור גם לפי הפסיקה האמריקאית והאירופאית, וגם ללא מרואן ברגותי אשר הורשע בבית משפט ישראלי ברצח חפים מפשע ונגזרו עליו 5 מאסרי עולם ועוד 40 שנה.

אבל הדבר הכי חשוב – אסור למצמץ ולזגזג חייבים ללכת עד הסוף. גם אם יכריזו על הפסקת התיאום הביטחוני וגם אם יעורר מהומות ופרובוקציות בירושלים ביו"ש, אנו צריכים להיות נחושים וברורים ולהבהיר את עמדתנו זו גם לעם ישראל וגם לקהילה הבינלאומית.