אני ה'
אני ה'

פרשת השבוע פותחת בפסוק המעורר תמיהה רבתית. "וידבר... אל משה ויאמר אליו אני ה'" (שמות, מ', ב'). וכי משה רבינו לא יודע על הקב"ה שצריך להודיעו על כך?

הרי בפרשה הקודמת- פרשת שמות אנו קוראים על דו- שיח ארוך בין הקב"ה למשה, בתחילה מתוך הסנה ולאחר מכן "תמונת ה' יביט" כך שלא יתכן שיש צורך לומר למשה רבינו אפילו משהו על שיש מנהיג לעולם, מה א"כ המסר במילים "אני ה'"?

רש"י מתקשה בזה ומשיב: דבר אותו משפט על שהקשה לדבר ולומר למה הרעותה לעם הזה? "ויאמר אליו אני ה'"- נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפני, ולא לחנם שלחתיך כי אם לקיים דברי שדיברתי לאבות הראשונים.

עוד נראה להוסיף בזה, שהשיב לו על שאלתו למה הרעות לעם הזה? במילים קצרות של אני ה': כשאתגלה במלוא עוצמתי כמנהיג העולם תבין אתה והעולם כולו למה, ואיך מתנהל העולם. גם אם אתה אינך מבין את הנהגותי דע לך שהכל מחושב ומחושבן. אין דבר בעולם שלא מתנהל בחשבון ועל פי מאמרי, וגם מה שראית אתמול ושלשום הם בכוונת מכוון.

חז"ל במדרש תנחומא (וארא, ט') משיבים על שאלה זו, שבדברים אלו היה תזכורת למשה רבינו על אלוקותו של הקב"ה. וכך נאמר: ראה, כאן אמר הקב"ה למשה אע"פ ששמתי אותך אלוקים לפרעה, אני הוא אלוקיך. ואין אתה אלוקים אלא לפרעה, שנאמר: "ראה נתתיך אלוקים לפרעה" (שמות ז', א'). ובלשון אחרת בילקוט שמעוני... דבר אחר, לא בשביל שקראתי אותך אלוקים תהא רוחך גסה עליהם. ואין אתה אלוק אלא על פרעה..." מדרש פליאה! וכי לרום מדרגתו של משה רבינו שהקב"ה מדבר עמו פה אל פה וממנה אותו על פרעה, האיש שנאמר עליו: עניו מאוד מכל האדמה, נזקק לתזכורת מעוררת ש"אני ה'"?

מספרים על אדם שהיה לו יד ורגל בחכמת הקבלה שביקש להכנס אל האדמו"ר הזקן- בעל התניא זי"ע (שהיום חל יום פטירתו) על מנת לתהות על קנקנו. לבדוק אם אמנם גדול הוא כל כך בסתרי תורה. ידיעות בקבלה היו לו לאיש לרוב, אך כנראה שלא הפנים אותן, שכן רוח הענווה הייתה ממנו והלאה.

בעודו בדרך, נתקל באחד מחסידיו הגדולים של בעל התניא הלא הוא "רבי שמואל מונקיס". ר' שמואל הבחין מיד שמדובר בכלי מלא וגדוש, אולם ניחוח גאוותני התנשא מהאיש. כאשר שמע שמטרת נסיעתו היא כדי לערוך "מבחן" לבעל התניא, אמר לו ר' שמואל: "אתה יודע, גם אני נוסע לליאזני על מנת לעמוד על טבעו של האיש!". שמח המקובל שמצא חבר כלבבו ושניהם המשיכו בדרך יחדיו עד שהגיעו לליאזנא.

משנעמדו מול דלת החדר שרך את רגליו החסיד רבי שמואל זצ"ל, והודיע לשותפו כי הוא חושש להיכנס. אולם, תחת זו ביקש ממנו לעשות טובה ולהציג במקומו את החידה הסבוכה, עימה הגיע ממרחק מאות מילין. חידה שמופיעה באיזשהו כתב יד קבלי עתיק יומין, ומי שמצליח לפתור אותה- מוכיח שהוא אכן שולט בסתרי תורה!

המקובל לא חשש כלל מהמפגש עם בעל התניא זי"ע והסכים לבקשה. וכי מה כבר אכפת לו לצרף למבחן שהכין שאלה נוספת? ואז הקריא לו רבי שמואל את לשון החידה וזה נוסחה: "בתחילה היה מפוזר ומפורר, ואחר כך נעשה דבוק, ובא בבחינת עיגול גדול, ואחר כך נמשך קווים קווים, ונעשה בבחינת תלתא קרנתא ונקודה באמצע- ועל ידי התכללות יסוד המים ביסוד האש נגמר ונעשה טוב".

נכנס המקובל וביקש להציג שאלה. בעל התניא הקשיב לחידה המופלאה שציטט באוזנו מילה במילה, עד תומו, וכאשר סיים נחה בת שחוק על שפתיו והוא פתר אותה במילה אחת: קרעפלאך! (כיסנים).

המקובל שיחזר לעצמו את נוסח החידה, והבחין שהפתרון תואם להפליא. "בתחילה היה מפוזר ומפורר"- קמח. "ואח"כ מעשה דבוק"- בעקבות הלישה של הקמח עם מים. "ובא בבחינת עיגול גדול"- הבצק. "ואחר כך נמשך קווים קווים"- חותכים מהבצק רצועות רצועות. "ונעשה בבחינת תלתא קרנתא"- צורתו המשולשלת של הכיסן. "ונקודה באמצע"- הבשר שממלא את מרכז הכיסן. "ועל ידי התכללות יסוד המים ביסוד האש"- בישולו. "נגמר ונעשה טוב"...

קלט את התרגיל שעולל לו רבי שמואל מונקיס... וכאשר נכנס רבי שמואל לחדר לאחר מכן, שאל אותו בעל התניא: "דאס איז געווען דיין ארבעט?"- זו הייתה המלאכה שלך? ורבי שמואל כמובן השיב שנכון.

מעז יצא מתוק. המקובל קיבל את השעור הראשון והמשמעותי בחייו אודות מידת הגאווה.

עבודת הענווה לא מסורה לאלו שאין להם במה להתגאות, אלא דווקא לאלו שיש להם במה להתגאות! עד כה הציג האיש את ידיעותיו הרחבות בחכמת הקבלה, ולפתע מצא את עצמו מוצג ככלי ריק. מכיוון ששוטה לא היה, קלט את המסר החודר והחל לשנות את אורחותיו!

כמובן שזה איננו חלילה משל למשה רבינו, אולם מוסר השכל לנו. אין ספק שמשה רבינו לא היה זקוק למסר של: "אני ה'". אבל התורה רוצה ללמדנו מוסר השכל שבכל עת שאדם מתמנה לגדולה, וזוכה למתנות חסד מהקב"ה עליו להשכיל ולהבין: אני ה'!

הקב"ה לימד את משה רבינו דווקא בעת הגדולה הזו שהוא מתמנה להיות המנהיג המוציא את ישראל ממצרים, שיידע תמיד כי אני ה', ואם במשה רבינו העניו מכל אדם עסקינן, מה נענה אנו עזובי הקיר?

אנו עסוקים בימים אלו בפרשיות העוסקות ביציאת מצרים. הזמן מעורר אותנו לאמונה בה': "אנוכי ה' אשר הוצאתיך מארץ מצרים". ואם כבר עסקינן ברבי שמואל מונקיס. מסופר עליו כי פעם נכנס וראה מלמד הלומד עם התלמידים: "שניים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי". פנה אליהם רבי שמואל ושאל שאלה: למה בתפילת הלל, כשכתוב פעמיים אותו פסוק, נכתב הראשון באותיות גדולות ומשנהו באותיות קטנות, ואילו כאן, כתובים שניים באותו גודל של אות!

שאלתו העלתה חיוך בעיני התלמידים. אולם רבי שמואל הרים עיניו לתלמידים, וביאר להם בנועמו: "כשיש שניים אוחזין בטלית, כל אחד אוחז בטלית וזועק חמס 'כולה שלי'. אולם כשאומרים: אודך ה'... מאת ה'... זה היום...נגילה ונשמחה בו, בפעם הראשונה עוד צועקים, אבל בפעם השניה כבר אומרים אותו במהירות וללא מחשבה". מונח כאן יסוד גדול, כשכואב לאדם, אז הוא צועק בכל הלהט. אבל כשזה כבר מוכר, זה הופך לדבר שבשגרה.

עלינו לזעוק בימים אלו: אמונה! ולבקש שכימי צאתך מארץ מצרים יראנו ה' נפלאות בב"א.