ארבעה עולים חדשים

הרב ישי אביעזר , כ"ד בטבת תשע"ה

הרב ישי אביעזר
הרב ישי אביעזר
צילום: עצמי

כשנפטר ר' זירא לבית עולמו, מספרת הגמרא (מגילה ו), הספיד אותו הספדן במילים אלה: "ארץ שינער הרה וילדה, ארץ צבי גידלה שעשועיה, אוי נא לה אמרה רקת, כי איבדה כלי חמדתה". ר' זירא שנולד בבבל ועלה ללמוד בארץ ישראל, ישב בטבריה היא רקת, שאיבדה במותו את כלי חמדתה.

ר' זירא מחבב ארץ ישראל היה, וכדי לעלות אליה השתמט מרבו רב יהודה, שסבר שאסור לעלות לארץ מחמת שבועה קדומה. הוא החליט להתענות מאה תעניות כדי לשכוח את תורת בבל, ולהתמלא בתורת ארץ ישראל.

את פיליפ פרנסואה יואב ויוהאן, הרתה פריז וגידלה צרפת, אך ארץ הצבי לא גידלה את שעשועיה. הם אומנם עלו לארץ ישראל, אך עליהם יש לומר את דברי הגמרא שם: "כי מסקי ארונא להתם ספדי ליה הכי: אוהבי שרידים יושבי רקת צאו וקבלו הרוגי עומק". כשמגיע ארונו של הנפטר לארץ יש לספוד לו כך: אוהבי ישראל היושבים בארץ, צאו וקבלו את הנפטר בעומק הגלות הבבלית.

ארבעת העולים החדשים שהגיעו לארץ ישראל, זכו לבוא להיטמן באדמת הקודש. אך לא זכו הם. ולא זכינו אנחנו לצאת לקראתם בחייהם. ארץ החיים, להבדיל מארץ העמים, מלווה אותם לבית החיים. ארץ אותיות רצון היא. רצון החיים שלהם היה בארץ החיים. עלייתם ארצה לבית החיים, באה במקום עליית חיים לארץ החיים.

הרוגי עומק אלה, העמיקו את אדמת הארץ כדי להיטמן בה. אך אנו אוהבי ישראל שיצאנו לקראתם, יודעים שהמטרה היא חיים בארץ החיים ולא חלילה בבית החיים. עליה לארץ החיים היא עליה אחרת. העליה לבית החיים, היא עליה של יעקב לארץ אחרי שבע עשרה שנות גלות במצרים. אך לא כך חשב הוא עצמו לעלות לארץ אחרי הירידה.

"אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה", היו דברי ה' אל יעקב בבאר שבע, קודם הירידה למצרים. באופן פשוט הבין יעקב שהבטחת ה', עניינה לחזור חזרה לארץ אחרי שנות הרעב במצרים. אך ה' כיסה ממנו מתי תבוא העליה, כמה זמן תארך הגלות, והאם יהיה זה בחייו או רק לאחר מותו. לשון הנבואה 'אנכי ארד ואנכי אעלה' יוצרות זהות שיעקב הבין אותה כשווה. ירידה לשנות הרעב, ועליה לאחריהן.

אך הנבואה חילקה בין הירידה לעליה. הירידה תהיה 'עמך', אך העליה כבר לא תהיה עמך. שבע עשרה שנות מצרים, היו שנות ציפיה לעליה. יעקב לא עולה מיוזמתו, מפני שהוא מצפה לדבר ה' שיעלה אותו חזרה. ייתכן שהוא לא עולה ביוזמתו, מפני שאינו יכול לעזוב את יוסף במצרים. לו היו בני ישראל עולים חזרה ומשאירים את יוסף, היה המצב חוזר לקדמותו, בו נבדל שבט מישראל ונטמע במצרים.

רק כשקרבו ימי ישראל למות, הוא קורא ליוסף ומשביע אותו 'אל נא תקברני במצרים'. כאן כבר באה ההכרה, שלעלות ממצרים בחיים לארץ החיים לא יתקיים. הנבואה תקבל תפנית שמשמעה אנכי אעלך אחרי מותך, או אנכי אעלך עם כל העם ביציאת מצרים.

הקריאה של ה' ליעקב פונה אליו בשני שמותיו: "ויאמר אלוקים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב". נראה שלשני שמותיו יש כאן שני תפקידים. הקב"ה מבשר לו על חייו האישיים ועל חיי העם היוצא ממנו. יעקב מקבל את התוכנית העתידית על חייו, ואת התוכנית העתידית על חיי האומה.

הירידה השניה של יעקב לגלות, דומה לראשונה. בראשונה הוא יוצא בגפו וחוזר עם שנים עשר שבטים. "כי במקלי עברתי את הירדן ועתה הייתי לשני מחנות". בשניה הוא יורד בשבעים נפש, וחוזר בשישים ריבוא. הגלות בשתי הפעמים יוצרת עם. הבנים הבאים עם יעקב ארצה, לא היו בארץ מעודם. בני ישראל הבאים ארצה רק שמעו אודות ארץ כנען, אך לא אחד מהם היה בה אי פעם.

ההבדל בין שתי הגלויות הוא ברור. העליה מהגלות הראשונה של יעקב, מעלה אותו בחיים לארץ החיים. אך העליה השניה שלו אחרי הגלות השניה, מעלה אותו לבית החיים שבארץ החיים. השאיפה שלנו היא לעלות לארץ החיים, כעליית יעקב בעלייתו הראשונה, ולא כעלייתו בשניה.

כך יצרה גלות בבל את העם, וכך יצרה גלות אירופה ואסיה את העם, והעלתה אותו לארץ ישראל. גם היום רוב העם עדיין בגלות, ומתעתד לעלות לארץ. גלות צרפת הרתה וילדה. השעשועים האלה אמורים היו לגדול בארץ צבי, אך גזרה ההשגחה על ארבעת העולים האלה, לעלות לארץ החיים ולבית החיים. מי יתן ונזכה לראות רבבות עולים, העולים לארץ החיים, לבנות ולהיבנות בה.