ניצוצות בצידי הדרך

במהלך השבועיים האחרונים שהייתי בניו יורק במסגרת שליחות קצרה מטעם הישיבה. דבר זה דחף אותי לכתוב מעין יומן מסע.

הרב אביע"ד סנדרס , כ"ז בטבת תשע"ה

הרב אביעד סנדרס
הרב אביעד סנדרס
צילום: נועם פיינר

חלק א'

בימים האחרונים אני נמצא בניו יורק בשליחות הישיבה. ניו יורק היא עיר יהודית מאוד, יהודים בכל מקום, היהודים הם בעלי הבית של בירת העולם המערבי.

אני מתארח אצל חבר שגר בקומה ה14 בבנין שיש בו מעלית שבת, בשכונה ש-85 אחוז הנם יהודים מודרנים -אורתודוקסים. אבל כעומק היהדות כך עומק תחושת הגלות המפעמת בי, זו לא גלות לא בטוחה- לא צרפת כאן, בטוח כאן להיות יהודי.

זוהי גלות אחרת, אנחנו לא מדברים אותה שפה, אין כמעט מי שמבין על מה אני מדבר, כאשר אני מנסה לתאר את המהפכה האדירה של החיפוש הרוחני המתרחש בארץ אני נתקל במבטים משתוממים, אני יכול אפילו לומר שההיפך הוא הנכון, אולי יש כאן הבנה אבל זה פשוט מפחיד אותם.

הם לא מבינים את החיפוש הבלתי פוסק, את השאלות הקשות, את הנכונות לחיות חיים מלאים של תורה שאינה מוגבלת רק לספר ולבית המדרש אלא שאמורה להיות מחוברת לכל רבדי החיים.

אבל לא כך בכל מקום, פגשתי את הרב לופטין מחובבי תורה ומצאתי יהודי מחפש, ניצוץ של אש. היינו אמורים להיפגש בקופי בין בטיימס סקוור, היה שם עמוס, הוא הציע לי ללכת למסעדה אחרת קרובה, נכנסונ, זו הייתה מסעדה בשרית. מיד נכנסתי ללחץ, הרי אני צמחוני, הוא שאל אותי מה אני רוצה, אמרתי לו שאני צמחוני בחצי התנצלות- בארצות הברית הקרנבורית, אין חטא גדול מזה, להפתעתי הוא אמר לי "כל הכבוד וכך צריך, אני בדרך", הוא נתן לי מבט בוחן ואמר לי "אני מסתכן פה ואם זה לא הקטע שלך אל תבין אותי לא נכון- אבל מה אתה אומר שאני אזמין אותך לכוס בירה", מיד עניתי "כן בשמחה". בשיחה איתו פגשתי מישהו שרוצה לשנות את העולם, שמעורב בעולם הרוחני הישראלי ומתוסכל מחוסר הקשר, היתה שיחה נפלאה.

באותו היום עמדתי מול הדלת הנעולה של משרדו של השל בjts  (כמובן שלחתי תמונה לפאווה) וחשתי ניצוץ ובאמת התרגשתי מאוד .

בsar , ישיבה תיכונית מיוחדת (מעורבת כמובן) עם צוות צעיר ודינאמי מצאתי גם ניצוץ, שם המבנה בנוי כך שלכל שכבה יש קומה, בתוך הקומות אין חדרים אלא מרחבי למידה (אין קירות), מרכז בית הספר הוא חלל פתוח שפתוח לעבר בית המדרש שנמצא בקומה התחתונה, כך שהמבנה מתוכנן שהכול יוצא מבית המדרש. באופן לא מפיתע חצי מהצוות שם מנוי לערוץ היוטוב של הישיבה.
ניצוצות מפוזרים כאן בצידי הדרך, העבודה שלנו היא להתקשר אל הניצוצות הללו, לחבר אותם למה שמתרחש בארץ, לחיפוש הרוחני האדיר ואולי כך להדליק שם אש גדולה.

חלק ב'

אתמול בקרתי בבית המדרש המרכזי של yu. השעה היתה 19:30 בין הסמסטרים, לכאורה חופש, בית מדרש כמעט מלא- בלב הארלם ההיספנית. רעש אדיר של תורה, לימוד כמו במיטב הישיבות. במבט נוסף שמתי לב שכמעט כולם עם כיפות שחורות וחולצות לבנותשמתי לב שאין ספרי מחשבה על השולחנות, רק ראשונים ואחרונים

מבחוץ לבית מדרש הסתובבו חברה עם כיפות צבעוניות ובגדים צבעוניים

האם נגזר על התורה בחו״ל להיות בשחור לבן? יש קצת כאלו שם שמנסים אחרת אבל הם מועטים. היום המרכז התורני של המודרן אורתודוקס הוא בשחור לבן וצבעוני מעט בצדדים. חשתי געגוע עמוק לבית המדרש שלנו, למקום שלי בקצה בית המדרש. אפשר לומר על בית המדרש שלנו הרבה דברים אבל בראש ובראשונה הוא צבעוני מאוד, גם ברגע זה בשעה שתיים וחצי בלילה שאני כותב את הדברים אני מרגיש געגוע עמוק לבחורי הישיבה, שכני לספסל בית המדרש, עם השערות הארוכות, הג'ינסים, הדגחמים, חולצות הטי. מעל הכול אני מחכה לרגע שבו אוכל לפשוט את החליפה והעניבה ולשבת לשוחח עם אחד התלמידים בנחת שרק בית המדרש יכול לייצר, אני מחכה לרגע שבו אני אשב במקום שלי עם ספר פתוח.

חלק ג'

אתמול עזבתי את ניו יורק והגעתי לבירת המיד ווסט (הארץ הרחבה- מרכז ארצות הברית) שיקאגו. המיד ווסט הוא חצי בית, שם גרנו שלוש שנים במסגרת השליחות. התמזל מזלי ונחתתי במהלך גל הקור הכי חריף בארבעים שנים האחרונות, הבוקר כשיצאתי לשדה היו מינוס עשרים ושתיים מעלות בחוץ.

המיד ווסט שונה מאוד מניו יורק, ניו יורק בירת העולם המערבי מהירה, ליברלית וחסרת סבלנות. המיד ווסט הוא איטי, אנשים נחמדים מאוד ובראש ובראשונה שמרני. ניו יורק היא העיר היהודית הגדולה בעולם עם שניים וחצי מליון יהודים ועם חצי מליון יהודים אורתודוקסים ומתוכם מאה חמישים אלף מודרנים אורתודקסים.

בניו יורק יש את מרכז התורה המודרני אורתודקסי ומעל חמש עשרה ישיבות תיכוניות ( 15 מעורובת ו2 נפרדות). שיקאגו היא אחרת לחלוטין, גם בה יש קהילה יהודית גדולה, למען האמת הגדולה במיד ווסט, יש בה 270,000 יהודים מתוכם 35,000 מודרנים אורתודקסים. המספרים הם שונים לחלוטין- מה שמכתיב אופי יהודי שונה יותר. סתם קוריוז- הברכה הנפוצה במיד ווסט בזמן החורף הוא- שיהיה לך יום חם
.

כמו כל המיד ווסט בשקיאגו המנהג של היהדות האורתודוקסית הוא שכל פניותך יהיו לימין- במיד ווסט תמיד פונים ימינה, באמת- מותר לפנות ימינה (אלא אם כתוב במפורש אחרת) באדום עם המכונית ובפניה שמאלה גם אם לך יש ירוק זה לא אומר שלאלו מולך אין ירוק וכמובן זכות הקדימה היא לעולם לא לאלו שפונים שמאלה, איפה שאני גרתי אין בכלל פניות שמאלה, יש מה שנקרא ״מישגן לפט״ (שמאלה של מישגן) שבו פונים ימינה ושוב ימינה, אין דבר כזה לפנות שמאלה. כך גם היהדות כאן, תמיד פונה ימין. ישיבת סקוקי שהתחילה בתור yu של המיד ווסט, שם לימד הרב אליעזר ברקוביץ, היא ישיבה חרדית לחלוטין כיום- אין שם איזכור למודרן אורתודוקס

מאידך ואולי כתוצאה מכך, המיד ווסט הרבה יותר ציוני מאיזור ניו יורק מהחוף המזרחי, השליחים כאן הם למעשה בשנים האחרונות לב העשייה הקהילתית מה שמאוד משפיע על הנוער. בשלוש השנים האחרונות יותר מ40 בני נוער מהקהילות המודרניות אורתודוקסיות של המיד ווסט עשו עליה. זה מספר חסר תקדים.

כאן הקשר לארץ הוא חזק מאוד, אך מאידך, מדכא לחשוב לכמה מעט יהודים אנחנו כן מגיעים, בניגוד לקונסרבטיבים ורפורמיים של ניו יורק שחיים בעיר יהודית, כאן המצב הוא שונה, כאן ההתבוללות משתוללת ומכלה כל חלקה טובה.

חלק ד'

אתמול חזרתי לדטרויט בה גרנו שלוש שנים במסגרת שליחות של אור תורה סטון. כשיצאתי מהמטוס מיד הרגשתי שאני נמצא במקום מוכר ובאופן כללי הרגשתי יותר בטחון. מהשדה נסעתי מיד לקניון לעשות קניות (שבכל זאת משהו גשמי יצא מהמסע הזה). בקניון במהלך שיטוטי אוטומטית זיהיתי את הישראלים שעומדים בדוכנים ומוכרים קוסמטיקה.

נגשתי לדבר עם כל אחד ואחד מהם. הם ממש נאחזו בכל מילה שהיה לי לומר, סתם התעניינתי איך הולך להם וכמה זמן הם פה. אחד מהם אמר לי שכבר חצי שנה אף אחד לא באמת התעניין בו. התופעה של ישראלים בארצות הברית היא מוכרת מאוד, קהילת היורדים היא ענקית. אנחנו יודעים ושומעים בעיקר על יורדים בניו יורק, לוס אנג'לס ומיאמי,  אבל
 האמת היא שבכל מקום יש יורדים. זכור לי שבהיותי רב מחנה מושבה ווילד רוז באמצע וויסקונסון (אין חור גדול מזה- העיר הגדולה היא במרחק שעתיים נסיעה לכל כיוון וגם בה יש 10,000 איש בערך) הגיע ישראלי למחנה לעשות ברית מילה לבן שלו, באמצע שום מקום, אין מה לדבר בכלל על קהילה יהודית, גם לשם הישראלים הגיעו.

בעוד אני יוצא מן הקניון ונוסע לכיוון המקום בו אני אמור לדבר, אני נזכר כמה מדכא כאן החורף, קר, בלי צבעים, הכל אפור ושואל את עצמי- מה לעזאזל מחפש כאן ישראלי, כאן החורף לא יפה כמו ניו יורק וכאן לא נעים ויפה כמו בלוס אנג׳לס. התשובה היא פרנסה, מרוויחים כאן טוב- אבל לא רק, לעתים באמת מגיעים לכאן- לארצות הברית בכלל ולמקומות הקטנים בפרט מאונס אמיתי.
אך הנשמה הולכת ומתה כל יום שמתרחקים יותר מן הבית. ישראלים לא יודעים לחיות בגלות, לא מבינים את חשיבות הקהילה הדתית, את המנהגים הדתיים בחוץ לארץ ככאלו ששומרים על הזהות היהודית. הם חושבים שאפשר להיות חילוני בחו״ל, הם באו להיות אמריקאים מצליחים, ואכן אחוזי ההתבוללות בקרב הישראלים היורדים הם אדירים

גם אלו שכן מצטרפים לקהילה, לא פשוט להם, הם כמו עולים אבל להיפך.

נפגשתי בהמשך הערב עם תלמיד שאביו ישראלי וחולם על חזרה לארץ שנים. מיותר לציין שלתלמיד זה היה קשה כל שנות התיכון שלו. לפני שנתיים הוא יצא עם גויה אותה פגש במהלך עבודה בדיסני, הוא כמעט התחתן אתה, אני הייתי אתו בקשר אינטנסיבי באותה תקופה של שיחות ארוכות והצלחתי בעדינות אך בנחישות לגרום לו להבין שזה לו הצעד הנכון ובסוף הם נפרדו. אני תמיד אומר שאם בסוף אחרי מאה ועשרים אצא זכאי כנראה לזה יהיה חלק מרכזי בענין.

הוא סיפר לי שהוא התחזק ב
yu ,שיש שם רב שכנראה מחזק אותו. הוא אפילו רואה התכנות לעלות לארץ יום אחד. הוא גם סיפר לי שהוא יוצא עם מישהי הרבה יותר דתיה ממנו, שכל יום הוא מניח תפילין, הוא תמיד מסתובב עם כיפה ושהוא כבר שנה כמעט ולא אכל משהו שאין לו השגחה. שמחתי מאוד, זוהי בדיוק הסיבה למה yu קיימת. כשישבתי אתו בבית קפה ניגש אלינו אפרו אמריקאי שניכר היה שהוא חסר בית ובקש דולר לקנות אוכל, היה שלג מטורף בחוץ. הושטתי יד לארנק והחלטתי שאיזה שטר שלא יצא אני נותן לו (התכוננתי נפשית שיש סיכוי שיצא מאה) יצא לי עשר. העיניים שלו כמעט נפלו מרוב אושר, גם לארוחת צהריים זה יספיק לי, הוא אמר. בארצות הברית ארץ המהגרים, כל אחד חי בקהילה שלו, כולם מהגרים. אך מה עם אלו שנופלים בצידי הדרך? מה עם אלו שעצם יצירת הקהילה בשבילם סותרת את הסיבה מדוע הם הגרו לכאן? נקטתי במנהג רב שלמה קרליבך ופשוט נתתי חום ואהבה. מקווה שעשיתי שינוי.

הקהילה הישראלית בארצות הברית קיימת, רק בדטרויט יש כמה אלפים, על הירידה החרדית (הענקית!) לדטרויט אני בכלל לא דברתיגם אליה יש לשים לב, אי אפשר להמשיך להתייחס אליהם כנפולת של נמושות, זה לא מועיללא חכם וללא החיבוק שלנו הם ילכו לאיבוד.

חלק ה'

השבת שהייתי בקהילה בה שהינו כשליחים כשלוש שנים (סאות׳פילד)

יש לי כמה מסקנות:

א. אין קהילה חמה ממנה (למרות שמאוד קר בחוץ).

ב. כמה חשובה וקשה היא עבודת השליחות. שליח הוא שליח 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע. אין הפסקות ואין הנחות. זוהי עבודה שאת הפרות שבה רואים אם בכלל, רק זמן רב אחרי עבודת הזריעה. זו עבודה שמערבת הרבצת תורה, אידאלים, ערכים ומעל הכול התחברות עם אנשים מקסימים מחד ולדעת לקום ולחזור לבית, למדינה- מאידך. אני כמעט ולא יכול לדמיין מציאות בה תורת ארץ ישראל לא מבוטאת על ידי בני ארץ ישראל. מי שיכול לצאת לשליחות, מי שעם ישראל חשוב לו, שיצא לשליחות.

ג. כמה לבני ישראל יש מה לקבל מבני חוץ לארץ בנושא של מסירות נפש על עצם היותך יהודי, לנו הדברים מובנים מאליהם, התרבות והחיים שלנו בארץ הם יהודיים בסביבה של יהודים, לא זה המצב בחו״ל, כאן כל צעד אינו מובן מאליו.

ד. איך הזמן שעובר משנה אותך ואת אלו שאתה מכיר, מי שהייתי לפני שלוש שנים בעוזבי את הקהילה אינו מי שאני היום וכך גם הקהילה השתנתה לה. השליחות שלי היום כבר לא שם, אני שונה.

ה. כמה מאוחרת היא הזריחה בחוץ לארץ

ו. אין מקום ליהודים כמו ארץ ישראל- מדינת ישראל. המדינה היא נס שהתגשם אל מול עניינו ואנחנו חלק ממנו. לא יודע למה דווקא הדור שלנו זכה, אבל זכינו.

חלק ו'

ביומיים האחרונים הייתי בטורונטו, בקרתי בישיבת בני עקיבא אור החיים, מנהל הישיבה הוא הרב יאיר שפיץ, שליח ישראלי והמשגיח הרוחני הוא אילן מייזר תלמיד שלי מישיבת הכותל (הוא עשה עליה וחזר לשליחות של שלוש שנים בקנדה). ישיבת אור החיים זה הכי קרוב שיכול להיות לישיבה תיכונית ישראלית

קנדה שונה מארצות הברית, קודם כל כולם כאן מהגרים (כל שנה קנדה קולטת מהגרים בכמות של אחוז מן האוכלוסייה שלה), בנוסף הם ייקים מאוד. לא נתנו לי לשכור רכב כי הכרטיס אשראי לא היה על שם שתואם לרישיון. זה נוסף לתלאות שעברו עלי לאחר שהמזוודה שלי לא הגיעה מדטרויט ואספתי אותה ביום איחור משדה התעופה

ישיבת אור החיים מתבססת על שליחים כצוות הרוחני שלה ושם זה באמת מצליח, לא בטוח שזה המצב במקומות אחרים. מאידך, אור החיים מוכנה להתייחס לשליחים שלה כבני אדם ולא לטחון אותם בשמונה שעות הוראה ביום, כמו שרוב השליחים בצפון אמריקה מלמדים, אולי זה חלק מהסיבה...

חלק ז'

מאוחר מאוד בלילה, עכשיו הייתי אמור להיות כבר בפרנקפוט, במקום זאת אני מוצא את עצמי במלון קראוון פלאזה בטורנטו כותב באייפד את המשך יומן המסע. כשעליתי על המטוס התיישבתי ליד זוג מוסלמי, הוא מיד אמר לי סאלם עליכום, אני עניתי בחזרה עליכם השלום. הוא נתן לי מבט מבולבל, הוא ואשתו הוציאו קוראן והתחילו לקרוא.

שאלתי אותם מה הם קוראים ומסתבר שזה היה כמה סורות מהקוראן שנוהגים לקרוא לפני מסע. אמרתי להם שגם לי יש תפילה כזאת, הם שאלו מאיזה דת אני, אמרתי שאני יהודי. היה רגע של שקט ואז הוא נתן לי חיבוק ואמר לי שהוא מוסלמי סופי, הסופים הם כמו החסידים של המוסלמים, שקעתי בשיחה מעניינת מאוד אתו ועם אשתו על הדת הסופית ועל הסיבה מדוע הם בקושי קיימים באסלאם, מסתבר שבקנדה יש שלושה מליון סופים.

מהצד השני שלי ישב הודי שיכור כלוט שקלל את כל הנוצרים והמוסלמים שיש בעולם, דווקא את היהודים הוא לא קלל, אמרתי לעצמי שהולכת להיות טיסה מאוד ארוכה. אך עובר הזמן והמטוס לא ממריא, אחרי שעתיים וחצי כל האורות כבים בבת אחת ואחרי עשרים שניות חוזרים, "טוב זה לא" אמרתי לעצמי ואכן חצי שעה אחר כך הורידו אותנו מהמטוס, יש תקלה. עכשיו הולכים לאסוף את המזוודות, עוד שעתיים עד שהם יצאו כי העובדים הקנדיים של שדה התעופה לא הסכימו לעבוד כל כך מאוחר.

עוד שעתיים עד שאמרו לנו מה יהיה אתנו. מסתבר שאנו נוסעים למלון על חשבון החברה. 300 איש מחכים לאוטובוסים שיבואו לקחת אותם ב1:30 בלילה בשדה התעופה. מגיע האוטובוס הראשון, אומרים שישראלים לא מנומסים, דחיפות צעקות ומה לא. נשארתי בחוץ מחכה לאוטובוס הבא, מינוס 28 מעלות בחוץ, קור כלבים, התחלתי לקפוץ במקום ולפזם לעצמי ניגון. מישהו שאל אותי מה אני שר, ג'ון מווינפג, הסברתי לו. הוא בקש גם ללמוד את הניגון, כך ב1:30 בלילה אני קופץ ומלמד את ג'ון מווינפג את ניגון הצמח הצדק, הוא אמר שהוא ילמד אותו לכומר שלו. 

חלק ח'

לאחר עשרה ימים של נדודים בצפון אמריקה אני חוזר הביתה, במסע הזה התחדד לי עוד יותר ההבדל בין תורת ארץ ישראל לתורת חוץ לארץ. תורת חוץ לארץ היא דת במובן הפשוט של המילה, עוקבים אחרי החוקים אחד אחרי השני וזה מה יש, חוק שצריך לציית אליו, בין אם אתה אוהב אותו או לא. גם אם אתה לא אוהב אותו אין סיבה להקשות עליו או לנסות ולאתגר אותו אל מול ערכים אחרים כיון שחוק הוא חוק. זוהי הסיבה שרבים כל כך כאן בוחרים איזה חוקים הם מקיימים ואיזה הם לא, כי זה פשוט חוק ובחלק מהדברים מקפידים על החוק ובחלק הם לא.

אני מרגיש שבארץ זה לא המצב, אצלנו זה חיים, לא חוק. הדרך הרוחנית שלנו הרבה יותר הוליסטית, היא לא מוגבלת רק למעשים אלא היא מקיפה כל החיים, מחשבה אידיאולוגיה ומעשה. זו הסיבה מדוע הזהות היהודית מעסיקה אותנו ללא הפסקה, כל אחד בדרכו. זוהי הסיבה מדוע אנו נאבקים כל כך הרבה, מדוע אנו מתפצלים לכל כך הרבה תתי השקפות- כי זה החיים, היהדות מקיפה את הכול ואנו רוצים שהיא תהיה הכול. נראה לי שזוהי תמצית המהפכה הרוחנית שהביאה איתה מדינת ישראל לעם היהודי, לא עוד דת- אלא חייםשוחחתי על זה רבות עם חברי דוקטור יוני בראפמאן אצלו התארחתי בניו יורק.

עוד מעט אני חזור לארץ, עולה על המטוס מעל העננים וחוצה את האוקיינוס. הרבה מאוד קילומטרים מבדילים בין צפון אמריקה לישיבה בכפר בתיה, לבית האישי שלי, לא רק קילומטרים פיזיים, אלא בעיקר קילומטרים רוחניים.

איך מגשרים על הפער? זוהי שאלה מצוינת. שכולנו, הן אלו שחיים בארץ והן אלו שחיים בסוף המערב, צריכים לענות עליה.