אבל אשמים אנחנו

מאיר גרוס , כ"ט בטבת תשע"ה

מאיר גרוס
מאיר גרוס
צילום: עצמי

יש דווקא לברך על רצונם של הערבים לגרור את ישראל לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, תוך האשמתה בפשעי מלחמה.

הגיע הזמן שנפסיק להתחמק ונישיר מבט אל העובדות ונאבק על האמת. זו ההיסטורית וזו המתרחשת מדי יום. בכל מקרה, במוקדם או במאוחר נגיע לדיון האמתי. ומוטב לעשות זאת עתה, בטרם נאבד עוד נכסים אסטרטגיים וגם טקטיים. ולא מדובר רק באדמות ארצנו.

גם הערבים מכירים בעובדות היבשות שהורטבו בדם יהודים. אבל זה אינו הנושא כאן. מה שעומד בבסיס התביעה של הרוצחים מהרשעות הפלסטינית הוא הנרטיב שהם המציאו ושהעולם מאמץ אותו בהתלהבות. גרוע מזה, העדים המועילים ביותר לערבים הם יהודים ישראלים. כל אלו טוענים שהיהודים, שניצלו ממכונת ההשמדה הגרמנית, היגרו לארצם של הערבים. בבואם חיסלו את המדינה הערבית שהייתה כאן, ובנו במקומה את מדינתם הישראלית/ יהודית. ואת זה צריך לתקן על ידי חיסול הפולשים.

כדאי שנבין לעומק את הטיעון הזה האומר שכיוון שיש כאן עוול נורא שהיהודים עשו, הרי שחייבים לתקן אותו, גם במחיר של מעשי רצח נוגדי הומניות. השודד והגנב, אינם זכאים לרחמים. עליהם להחזיר את הארץ השדודה לבעליה, ולצאת מפה לארצות מהן גורשו ומאדמת אירופה שנמלטו ממנה. הערבים אינם צריכים לפרוע את החשבון במקום הגרמנים והצרפתים.

והתגובה שלנו מצחיקה. אנחנו משדרים עלבון מעצם התביעה אך מתעלמים מכלל התמונה. הרי גם אם נוכיח שהם פתחו באש עלינו, הרגו את ילדינו וזקנינו, זה סביר. ובעצם אין לנו זכות להתגונן. עלינו- לטעמו של העולם – להחזיר את הגזלה. ואם אין ברירה לערבים אלא לנקוט באמצעים דרסטיים, זה מצער אבל זו זכותם הטבעית והלגיטימית. ואפילו היהודים עצמם הכירו בזכויותיהם הלגיטימיות של הערבים. הן בהסכמי השלום והן בעובדות. כמו איחוד משפחות (לאורך שנים רבות). ובוודאי בשדרים אכולי רגשות אשם מתמידים. עם זה צריך להתמודד ולא עם מקרה כזה או אחר במהלך הקרבות. לא לשווא מסרבים הערבים להכיר במדינת ישראל ובערכים המנתבים אותה.

אז מה אפשר לעשות? הרבה.

הסברה יסודית של העובדות במאבק על ארץ ישראל. מי בעל הבית ומי הפולש. ללוות את התשתית הזאת במעשים מידיים. למשל, לדרוש פיצויי מלחמה מהתוקפים. החמאס ישלם קנס כבד ותיקון נזקים ופיצויים על רצח אזרחים וחיילים ללא הצדקה. וגם יפצה את המדינה והנפגעים בתוכה על הנזקים. מי שתוקף ללא הצדקה, הוא האשם. השקט שלנו בתחום הזה, נתפס אצל האויב כהבנה ש"זה מגיע לנו בעצם".

כך גם ההשלמה שלנו עם פשעי מלחמה מתועדים של הערבים, מאז ימי המאורעות ואילך, מיתרגמת אצל האויב ואצל העולם, כרגש אשם על גזלת אדמת הערבים. יפה עושהעו"ד ניצנה דרשן בתביעותיה הצודקות והחכמות. אבל, היכן המדינה.

לחיצת ידי רוצחים והתעלמות מחידוש בניית המנהרות מובנת כחרטה ישראלית על חטאיה וממילא נכונות להשלים עם המחיר. מחיר הנתפס כזול תמורת החזקת אדמות הערבים. שוב, לגיטימציה לרוצחים שהם המסכנים, ושלילת הלגיטימציה של היהודים. אפילו אי תשלום חובות החשמל והתעלמות ישראל מהחוב של הערבים, נתפסת כקניית ישראל את השקט במחיר כדאי בשבילה ובשביל מצפונה. ערבים שמטופלים רפואית בארץ, אינם מכירים טובה- ואפילו נשלחים כמתאבדים מתפוצצים- אלא רואים בזה תשלום חוב מפאת ייסורי מצפון של הכובש האכזר.

טוב מאוחר מאשר לעולם לא. ובכל מקרה אין סיכוי להמשך הקו הקיים. המאבק שלנו צריך להיות עקרוני. על הקושאן שלנו על אדמת ארץ ישראל כולה. והמשמעות הנובעת ממנה. כל נאום יסתיים ובוודאי יתחיל ב"אני שמח לחיות בארצי שלי" אני מישראל, נחלה יהודית העתיקה בעולם, אליה פלשו הערבים.

אכן, קשה להוציא אבן מהבאר, אבל זה אפשרי. זה מאמץ שחייבים לעשותו. ובעצם, זו הדרך היחידה שמובילה לניצחון הנכון, האמיתי וה א פ ש ר י.