גיבור שואה
גיבור שואה

בחודש שעבר הלך לעולמו נפתלי לביא־לאו. עיתונאי, סופר, דיפלומט, פעיל חברתי וציוני – וגיבור, גיבור מסוג מיוחד במינו.

בשנות השואה בפולין הציל נפתלי את אחיו הצעיר לולק – קודם בגטו פיוטרקוב־טריבונלסקי, אחר כך במחנה עבודה בצ'נסטוחוב ולבסוף במחנה הריכוז האימתני בוכנוולד. נפתלי היה אז בן 19 ולולק בן שמונה בסך הכל. לבוכנוולד הוא הצליח להגניב אותו בתוך שק, ולולק היה האסיר היהודי הצעיר ביותר במחנה ריכוז גרמני. ב־15 באפריל 1945 שוחררו האחים על ידי כוחות ארצות־הברית, וכעבור זמן קצר עלו לארץ ישראל.

לולק – בשמו האמיתי ישראל־מאיר – היה לרב, ונפתלי לעיתונאי. ישראל־מאיר הפך לרב הראשי של תל־אביב, ולאחר מכן לרב הראשי של ישראל ולאחד הישראלים המפורסמים והמקובלים בעולם. נפתלי, מצדו, הפך ליד ימינו של משה דיין.

הכרתי את נפתלי לביא־לאו בשנת 1977, באתר המחנה ברגן־בלזן, ליד העיר צלה במרכז גרמניה. כיהנתי אז ככתב "ידיעות אחרונות" בגרמניה, והגעתי לברגן־בלזן כדי לדווח על ביקורו של שר החוץ הישראלי דאז משה דיין, שביקש ממארחיו לקחת אותו לאתר ההנצחה במחנה.

בגלל הקור העז ששרר באותו יום תכננו הגרמנים להסיע את הפמליה מישראל אל המוזיאון בקצה האתר במכוניות המרצדס הרשמיות, אלא שדיין דרש שהכל יעשו את הדרך — כקילומטר בערך — רגלית. צעדתי ליד אדם חובש כיפה, שאמר לי לפתע: "אתה לא מכיר אותי, אך אני יודע שאתה הכתב של העיתון בגרמניה, ואני גם יודע שאתה שריד אושוויץ". וכעבור זמן מה הוסיף: "אמי לא שרדה". זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי את נפתלי, אדם משכיל, נעים הליכות, שנון.

באותו ערב אמר לי דיין שנפתלי הוא יועצו־עוזרו האישי כבר מאז שנים. "הוא אדם יקר וידען גדול", הסביר לי, "ואנחנו קשורים מאוד".

הקשר שנוצר באותה צעדה בקור העז בברגן־בלזן נמשך עשרות בשנים, ובאמצעות נפתלי — שמילא בהמשך מספר תפקידים דיפלומטיים בכירים — הכרתי גם את לולק, שגם עימו נוצרו יחסי ידידות. מאז "מצעד החיים" הראשון, לפני כ־30 שנה, אנו שותפים למפעל סמלי־חינוכי־יהודי־ציוני זה, ולפעילות להנצחת זכר קורבנות השואה.

בשנת 2005, השנה הראשונה בה ציין האו"ם את יום השואה הבינלאומי, עמדנו נפתלי, ישראל־מאיר ואנוכי ליד האוהל הענק שהוקם בבירקנאו, אושוויץ 2, כדי לקיים בו את הטקס לצד מלכים, נשיאים, ראשי ממשלה וחברי משלחות מכ־150 מדינות. עמדנו שם בקור של מינוס 15 מעלות, לבושים היטב, עם מעילים חמים וכובעי פרווה, והרב לאו שאל אותי: "איך יכולת אז לשהות כאן, בחורף קר בהרבה, לבוש בסך הכל בפיג'מה דקה?" אני לא יודע, אמרתי לו, נראה שרציתי לחיות כדי לספר על אשר עשו הגרמנים ליהודים. נפתלי הסכים עימי. "הרצון לחיות התגבר לעיתים על כל מכשול", אמר.

עכשיו הלך נפתלי לביא־לאו לעולמו. יהי זכרו ברוך.