הנסיך הז'בוטינסקאי

דברי הספד שנשא יוסי אחימאיר בהלווייתו של סגן יו"ר הנהלת מכון ז'בוטינסקי, עמירם בוקשפן ז"ל.

יוסי אחימאיר , ה' בשבט תשע"ה

יוסי אחימאיר
יוסי אחימאיר
עניין אישי

"צריך לזכור בשביל מה אנו קיימים ומה תפקידנו – להפיץ את מורשת זאב ז'בוטינסקי!" משפט זה השמעת, עמירם יקירנו, בישיבת הנהלת מכון ז'בוטינסקי, האחרונה שבה השתתפת.

יו"ר ההנהלה, מוטקה שריג, הגיב מיד: "עמירם, אמרת משפט אשר שווה זהב".

אתה, עמירם, סגן יו"ר ההנהלה, אמרת את המובן-מאליו, לנוכח הצעות לפעולה שעלו בדיון, ולא נראו לך.

בישיבות, לרוב היית בגדר מאזין, ורק כשנראה לך שיש "חריגה" במרכאות מן המסלול שבו צריכה לנוע פעילותו של המכון, בבת עיניך, התערבת והשמעת בתקיפות את אשר על לבך.

עמירם, היית נסיך. אולי ה-נסיך – בהא הידיעה!

היית מן הנאמנים ביותר למורשת ראש בית"ר, למורשת בית אבא ואמא שלך.

מצודת זאב היתה ביתך השני, כשביתך הראשון, בצעירותך, שלך ושל אלדד, היה הבית הסמוך למצודה.

את חדר הישיבות של הנהלת המכון פקדת כבר כילד וכנער, כאשר היה זה חדרו של אביך, חבר הנהלת התנועה. בשנים האחרונות היית בא אל החדר הזה, פעם או פעמיים בשבוע, אם לישיבת הנהלה של המכון, אם לחתימה על מסמכים ומכתבים, ואם כדי להתעניין ולייעץ.

הצלחת להתגבר על פציעותיך בשירות הצבאי.

פעמיים נפצעת – לראשונה בסיני, במלחמת ששת הימים, מכדור שנורה בכתפך.

בפעם השניה זה קרה במלחמת יום הכיפורים, בגולן, כאשר הג'יפ בו נסעת איבד בלמים - וה"עוזי" נתקע לך בכתף.

בשנים האחרונות, כאשר הידרדר מצב בריאותך, התנהגת כאילו מגבלות פיסיות אינן חלות עליך. הקפדת לבוא לישיבות ההנהלה, גם כאשר ההתנייעות, ההליכה, קשתה עליך.

עמדת על כך שיישמר לך התואר, שעליו היתה גאוותך: סגן היו"ר.

עמירם, היית בית"רי בכל נשמתך, עוד משנות החמישים המוקדמות של המאה הקודמת, איש הדר, מנהל חסר מרפקים, אהוב על כל חבריו, שידע להתווכח בעוז עם כל מי שהעז לסלף, לשיטתך, את תורת ראש בית"ר, או לעוות את ההיסטוריה התנועתית, אף כי היית מתון בדעותיך, כמו בהליכותיך.

הקדשת למכון הרבה מזמנך וממחשבתך – בעיקר מאז סיימת את תפקידך כמנהל הרשות לעסקים קטנים. המכון בשבילך היה המורשת הז'בוטינסקאית האהובה עליך, אותה פירשת, כמו כל אחד מאיתנו, כרוחך וכהבנתך.

תמיד הזכרת לנו אירועים מראשיתה של תנועת החרות ומבית"ר בתל-אביב, בשנות החמישים, אנקדוטות, אפיזודות, ולעתים גם סיפורים חשובים, שהיית להם בבחינת מקור ראשון.

באחרונה הצעת את עצמך להדרכה של שתיים עד ארבע שעות בשבוע במוזיאון, לקבוצות של חיילים וגימלאים. בנוסף התגייסת למאמץ התרומות למכון, והספקת לשגר חמישה מכתבי-פנייה לידידיך, ובהם בקשה לתרום, כדי שייקל על המכון להפיץ את מורשת ז'בוטינסקי.

במלאת לך 70 שנה, ביקשת, עמירם, מכל חבריך וידידיך הרבים:

אם אתם רוצים להביא לי מתנת יום-הולדת, בקשה לי אליכם. במקום לתת את המתנה לי – תנו את תמורתה כתרומה, למכון ז'בוטינסקי. "המכון זקוק מאוד לתרומות – אמרת להם - למען פעילותו השוטפת החשובה".

למעלה מעשרת-אלפים שקל נכנסו בתוך שבוע לקופת המכון...

בשנים האחרונות הלכת לקורסי העשרה שונים באוניברסיטה, וסיפרת לי לא פעם, איך במקרים מסויימים התווכחת עם המרצה, והגבת על סילופים בדבריו בכל הנוגע לתנועת ז'בוטינסקי, היקרה כל כך ללבך.

כאמור, באת עמירם, מבית ז'בוטינסקאי מובהק:

האב, ד"ר דוד בוקשפן ("מיקרו" בפי ידידיו) - מילא תפקידים מרכזיים בתנועת ז'בוטינסקי, בכל מוסדותיה, עוד בחייו של ראש בית"ר, איש ההדר, איש המעש והכספים, אשר הלך לעולמו והוא רק כבן 68.

האב היה גם ממייסדי מכון ז'בוטינסקי, וחבר הנהלתו - ואין פלא על כן, שאתה, בנו הצעיר, התמסרת כל-כך למכון. ומה פלא שהיית גם חבר בוועד המנהל של עמותת לח"י – הן בכך הלכת בדרכה של אמך, אולה, שהיתה מראשוני רופאי קופ"ח ורופאה במחתרת לח"י.

לאחר מותו של ד"ר בוקשפן יצאה לאור חוברת לזכרו, ולזכר רעייתו, ואת אחרית הדבר בה, כתבת אתה, עמירם. אני קורא מדבריך:

"ניתן לומר שאנו הבנים – אלדד ועמירם – מעולם לא הצטרפנו לתנועת ז'בוטינסקי, או כמו שראש בית"ר שר: מעולם לא נקראנו לפלא של בית"ר וציון וסיני, אלא נולדנו בתוכה והיתה לנו הזכות להיות חלק ממנה.

"ארבעה עיקרים ספגנו אלדד ואני בבית הורינו:

"אהבה ונאמנות למדינה ולעם, שירות ללא תמורה וללא חשבון, הדר 'באור ובסתר', וצחוק כרוח צוואת שמשון. אני יכול רק לקוות, שגם בחיינו מגשימים אנו עיקרים אלה, אפילו בחלקם, ונצליח להעבירם ברוח הורינו לילדינו".

עמירם היקר, אכן הגשמת, ויותר משהגשמת, את כל מה שספגת בבית אבא ואמא.

היית בראש וראשונה איש של אמת ויושרה, עממי וצנוע, איש של אנשים. איש של חברה וחברותא, אוהב החיים הטובים, טיולים ונסיעות, סרטים והצגות – אליהם נהג ללכת, יחד עם נורית כמובן, כמעט תמיד עם זוגות חברים קרובים.

לכן, גם יצאת למסעך האחרון, בסוכות, לאפריקה, כדי לעשות כיף לנכד שלך, בהגיעו למצוות.

מאז שבת במטוס מיוחד מטנזניה – לא ראיתיך עוד. מילאתי אחר עצת אחיך הבכור, אלדד, שאמר לי בעצב רב, כמו חזה את הנולד:

מוטב שתזכור את עמירם כפי שהיה עד לנפילה, עדיין במיטבו, כפי שהיה במהלך ביקוריו אצלכם במכון ז'בוטינסקי.

ובכל זאת, הלכתי ביום שני למוסד "רעות", לשם הועברת לשם שיקום – אך מאוחר מדי. כי בינתיים הוחזרת חסר-הכרה ל"איכילוב"...

עמירם שלנו, קשה לעכל את הידיעה, שלא נראה אותך עוד בין כתלי המכון. קשה המחשבה שלא נשמע עוד את קריאת ה"ש - לום" שלך מהדהדת במסדרון, אבל יכולני להבטיחך: רוחך הטובה תשרה עלינו, עובדי המכון, חברה ההנהלה – תמיד!

טוב לבך, תום לבך, מסירותך למורשת, למשפחה – הרעייה, הילדים, הנכדים, האח - למשפחה הלוחמת, לוותיקי בית"ר, נאמנותך להמוני ידידיך – יהיו חקוקים בלבנו לעד, כזיכרון עז מחבר בכיר, נדיב ונדיר.

כולנו במכון ז'בוטינסקי אהבנו אותך, הערכנו את תרומתך להצלחת פעולותינו, וננצור בחום את זכרך הברוך. אנחנו כבר מתגעגעים...