סָף הבחירה החופשית

הרב שבתי סבתו , ו' בשבט תשע"ה

הרב שבתי סבתו
הרב שבתי סבתו
באדיבות לשכת הרב סבתו

הקשחת הלב

הפרשה פותחת בהודעה סתומה וחסרת פשר.

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, בֹּא אֶל פַּרְעֹה... (שמות י, א)".

ה' איננו מפרט למשה את מטרת השליחות. השאלה המתבקשת היא, כיצד זימן משה פגישה עם מלך מצרים, כשאין בידו שום מֶסֶר למסור לו?

מצד שני, כאשר משה מגיע אל פרעה, הוא מעביר לו התראה על בואה של מכת הארבה.

"וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, כֹּה אָמַר ה'...אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי, הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶךָ (שם, פסוקים ג-ד)".

האם ייתכן שמשה רבנו יכריז הכרזה זו מבלי ששמע אותה מפורשות מפי ה'?

אם נצרף את שתי השאלות האלה זו לזו נגיע למסקנה, וכך מפרשים רש"י ורמב"ן, שאכן ה' העביר למשה את ההתראה לפרעה, אלא שהתורה קיצרה בלשונה, כדי לא לחזור פעמיים על אותו עניין.

ההבנה הזאת תעורר קושי חדש. הרי הקב"ה מנמק את מטרת השליחות בעצמו:

"...בֹּא אֶל פַּרְעֹה, כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו...".

אם הפירוש הוא: בא אל פרעה והתרה בו, איך זה מתקשר עם ההמשך "כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ"? האם בגלל ש"הכבדתי את לבו", תבוא אל פרעה? הרי ההיגיון אומר ההיפך. אם ה' מקשה את לב פרעה, השליחות הזאת מיותרת!

השאלה הזאת תוביל אותנו אל הבנה חדשה, שתשפוך אור על כל הפרשיות הללו.

כשה' אומר "הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ", אין הכוונה להתערבות ישירה בהחלטות המלך. אלא הכוונה היא, שה' ייצור את הגורמים, שישפיעו על פרעה להקשיח את עמדתו. משום כך, עצם השליחות של משה לפרעה, יש בה כדי להכביד את לבו. כיצד?

יש להניח, שפרעה מהרהר ושואל את עצמו. אם ה', הוא המחולל את כל המכות האלה, מדוע הוא צריך לבקש את רשותי כדי לשלח את עמו? מדוע הוא שולח אלי את משה פעם אחר פעם? כנראה שהוא מסוגל לכל, מלבד הוצאת בני ישראל ממצרים! אם כך, אני מתנגד!

על פי זה, פירוש הפסוק הפותח, יהיה כך:

"בֹּא אֶל פַּרְעֹה, כִּי [בעצם ביאתך אליו ובקשתך ממנו] אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ...".

כלומר, ה' נוקט בתכסיס ההטעיה הזה, כדי לגרום לפרעה לסרב לדרישת ה'.

למרבה הפלא, ה' בעצמו מסַפֵּק לפרעה את ההסבר להשארת מפתח השילוח בידו ולהישרדותו, אך פרעה לא קולט את הרמז.

אחרי מכת השחין, משה מודיע לפרעה בצורה מפורשת:

"כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת עַמְּךָ בַּדָּבֶר וַתִּכָּחֵד מִן הָאָרֶץ (שמות ט, טו)".

כלומר, כן. הייתי יכול להרחיב את מכת הדֶבֶר, באופן שהיא תשמיד סופית אותך ואת עמך, ואז עם ישראל היה יוצא ממצרים ללא שום עכבות. בכל זאת לא עשיתי כן, משום הנימוק הבא:

"וְאוּלָם, בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ, בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי, וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ (שם, פסוק טז)".

כלומר, אין כאן מטרה אחת בלבד, שהיא הוצאת ישראל ממצרים. יש מטרות נוספות וביניהם, שפרעה יכיר וידע את ה' ויכריז את שם א-להותו בכל העולם.

פרעה איננו שומע, ולכן הוא נכשל פעם אחר פעם.

הקב"ה לא מתערב ישירות בתִכנות מחשבות פרעה, אלא בהפעלת מנופי לחץ, שמצד אחד ישפיעו עליו לשלח את העם, אך יחד עם זאת, ישאירו לו פתח לחשיבה עצמאית. ההבנה הזאת, פותרת קושי גדול נוסף.

בחירה חופשית

חיזוק לבו של פרעה, מתואר בעשרת המכות בשתי צורות.

בחמשת המכות הראשונות (דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר), פרעה בעצמו מכביד את לבו, לעומת חמשת המכות האחרונות (שחין, ברד, ארבה, חושך, בכורות), שה' מכביד ומחזק את לבו.

אמנם במכת הברד, שהיא אחת מחמשת האחרונות, נאמר אחרת:

"וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת וַיֹּסֶף לַחֲטֹא וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו (שם, פסוק לד)".

לשם כך בדיוק, מופיע ה' מיד אחר גמר מכת הברד ומודיע למשה, שבעצם הוא זה שהכביד את לב פרעה ואת לב עבדיו.

"...בֹּא אֶל פַּרְעֹה, כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו... (שמות י, א)".

ועדיין קיים קושי יסודי. אם בחמשת המכות האחרונות ה' מכביד את לב פרעה ונוטל ממנו את הבחירה החופשית, באיזו הצדקה הוא מעניש אותו? הרי מרגע זה ואילך, מחשבותיו והחלטותיו נשלטות בידי ה'?

תשובה לשאלה זו, מעניק לנו ריש לקיש, במדרש רבה:

"אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן (משלי ג, לד)".

הקב"ה מתרה בו באדם פעם ראשונה, שנייה ושלישית. אם אינו חוזר בו, הוא נועל את לבו מן התשובה כדי להיפרע ממנו מה שחטא.

כך פרעה הרשע. כיון ששיגר הקב"ה חמש פעמים ולא השגיח על דבריו, אמר לו הקב"ה: אתה הקשית את לבך, הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך (מדרש רבה שמות יג)".

כלומר, לדעת ריש לקיש, עצם נטילת הבחירה החופשית, היא התחלת ביצוע העונש.

על פי זה, לא יופעל עונש נוסף על סירובו בחמשת המכות האחרונות, היות וסירוב זה הוא כפייתי ונטול רצון חופשי. כלומר, המכות האחרונות הם עונש על עוונותיו הראשונים.

אם כן, מה טעם יש בהתראותיו של משה לפרעה, בחמשת המכות האחרונות? מה הטעם בשליחות משה, כאשר המלאך מדבר מגרונו של פרעה ולא פרעה עצמו?

ראוי גם לציין, שעוד לפני המכה הראשונה, מודיע ה' למשה מפורשות:

"וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה, וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם... (שמות ז, ג-ד)".

על פי זה לכאורה, גם בחמשת המכות הראשונות, היו מחשבות פרעה והחלטותיו נשלטות בידי ה', ולא רק המכות האחרונות כדברי ריש לקיש!

על פי ההבנה החדשה שהצבנו לעיל, שהקב"ה לא מתערב ישירות בהחלטות פרעה אלא משפיע עליו מבחוץ, נוכל לפתור את הקשיים האלו.

תמיד ההחלטה הסופית היא ביד האדם, ולכן מערכת שכר ועונש תהיה תמיד צודקת. מה שריש לקיש מתכוון באמרו "נועל את לבו מן התשובה" הוא, שמנופי הלחץ האמורים להשפיע עליו, מתעצמים מאוד.

מאחורי הקלעים

שלוש דוגמאות ימחישו לנו, כיצד ה' מניע תהליכים באמצעות צווים ופקודות, ובכך משפיע על מקבלי ההחלטות, מבלי להתערב ישירות ברצונו של המחליט.

דוגמה מס' 1.

כאשר יוצאים ישראל ממצרים מקבל משה פקודה תמוהה:

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן... (שמות יד, ב)".

הפקודה הזאת היא פקודת נסיגה מפורשת. היא כוללת תנועה סיבובית, שהיא בעצם שיבה על עקביים לעבר נקודת המוצא.

לפני שמשה רבנו שואל על מה ומדוע, דואג ה' לספק לו את התשובה:

"וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (על בני ישראל) נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר (שם, פסוק ג)".

מיד אחרי זה נאמר:

"וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם... (שם, פסוק ד)".

אם הקב"ה מתערב ישירות במחשבות פרעה, לשם מה יש צורך בנסיגה טקטית ומה יוסיף לגלוגו של פרעה על בני ישראל שהם נבוכים ולכודים במדבר?

מכאן ברור מאוד, שזהו טכסיס הטעייה, שנועד לבלבל את פרעה לחשוב, שעם ישראל נבוך ואיננו יודע לאן לפנות, וזה עצמו יעודד את פרעה לקום ולרדוף אחרי בני ישראל. כלומר, הקב"ה יוצר נסיבות באמצעות שלוחיו מלאכיו, שהם משה ובני ישראל, שיחזקו את לב פרעה, ואין הוא מתערב ישירות במחשבותיו.

דוגמה מס 2.

ה' בוחר למען העם היוצא ממצרים, מסלול ארוך והיקפי העובר דרך המדבר.

התוכנית הזו מחליפה את המסלול הקצר והמהיר, אשר היה מפגיש את בני ישראל מוקדם מדי עם ענקי ארץ כנען. מלחמה שכזו, ללא הכנה נפשית, הייתה מעוררת אותם לסגת חזרה אל ארץ מצרים.

התורה מציינת זאת בפירוש:

"...וְלֹא נָחָם אֱ-לֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא, כִּי אָמַר אֱ-לֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה (שמות יג, יז)".

מהי התכנית החלופית?

"וַיַּסֵּב אֱ-לֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף … (שם, פסוק יח)".

על פי זה כותב הרמב"ם בספרו מורה הנבוכים, כי ישנם ציווּיִים הבאים מאת ה', שאינם מטרה בפני עצמם אלא כדי להכשיר את האדם לייעד האמיתי.

הקב"ה מכיר את מכלול כוחותיו של האדם, או של העם, והוא מוביל אותו על פי טבעו מבלי להתערב ישירות בשיקול דעתו. הובלת העם סחור סחור במדבר, היא הדרך הטבעית להתרחקות מנטאלית מעבדות מצרים. היא משמשת גם להכנה נפשית לקבלת תורה, ובהמשך גם כיבוש ארץ ישראל. זו הכשרה הדרגתית טבעית ולא קפיצה פתאומית על טבעית.

דוגמה מס' 3.

תהליך ייבושו של ים סוף במסלול מעבר בני ישראל, מתחיל מן הלילה.

"...וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם (שמות יד, כא)".

לשם מה יש צורך ברוח כל הלילה כאשר יש יכולת בידי ה' לעשות זאת כהרף עין?

מאות שנים מאוחר יותר, טרם עלייתו של אליהו הנביא בסערה השמימה, הוא נקרא לעבור את הירדן הגועש במימיו. כל מה שעשה אליהו, היה להכות את המים באדרתו בלבד. לא היה צורך לשום רוח.

"וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת אַדַּרְתּוֹ וַיִּגְלֹם וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה וַיַּעַבְרוּ שְׁנֵיהֶם בֶּחָרָבָה (מלכים-ב ב, ח)".

הרמב"ן בפירושו לתורה כותב, כי הרוח שנשבה כל הלילה, נועדה להטעות את מצרים לחשוב, שהמים התייבשו בדרך טבעית ולא ביד ה'. טכסיס זה יעודד אותם להיכנס אל תוך הים בעקבות בני ישראל מבלי שיחששו לכישוף.

זהו פירוש הכתוב:

"וַאֲנִי הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת לֵב מִצְרַיִם וְיָבאוּ אַחֲרֵיהֶם... (שמות יד, יז)".

כלומר, בפעולה המורכבת הזו של הרוח, אני מחזק את לב מצרים.

אנו מבחינים בבירור, כי גם כאן אין התערבות ישירה במחשבות פרעה, אלא הנעת תהליכים מורכבים מאוד, היוצרים השפעה על מקבלי ההחלטות אך משאירות מִרווח לשיקול דעת.

טכסיסי הקשחת לב פרעה

כשנבחן בצורה מדוקדקת את דבר ה', נמצא כי באמירה הראשונה ה' אמר:

"וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ... (שמות ג, יט)".

כלומר, ה' מכיר אותו לפני ולפנים, ועדיין אין צורך להכביד את לבו, הוא יעשה זאת לבד.

באמירה השנייה, עוד לפני עשרת המכות, אומר ה' למשה.

"...רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה, וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת הָעָם (שמות ד כא)".

כלומר, כשיגיע פרעה לנקודת השבירה, הקב"ה יפעיל טכסיס שישכנע אותו להכביד את לבו.

נבחן מה הם הטכסיסים בכל מכה, ששִכנעו את פרעה להקשות את לבו.

1. דם

פתח המילוט לפרעה במכה הזאת, הייתה יכולתם המקבילה של החרטומים והמכשפים גם הם, להפוך את המים לדם. פרעה יגיד לעצמו: החרטומים שלי מסוגלים לעשות את אותו הפלא, וזה מפריך את ההוכחה על עליונות ה'. את הקישור הזה אנו מוצאים מפורש בכתובים:

"וַיַּעֲשׂוּ כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' (שמות ז, כב)".

כלומר, יכולותיהם של חרטומי מצרים חיזקה את לב פרעה. על פי זה, לשם מה התוספת "כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' "?

הפירוש הוא, שה' יתכנן מכות באופן הדרגתי. תחילה הוא יבחר במכה, שגם חרטומי מצרים מסוגלים לעשות כמותה.

שוב עלינו להדגיש, כי החרטומים לא היו מסוגלים להסיר או לבטל שום מכה.

2. צפרדע

פרעה מציע למשה את הצעה הבאה:

"...הַעְתִּירוּ אֶל ה' וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי וַאֲשַׁלְּחָה אֶת הָעָם וְיִזְבְּחוּ לַה' (שמות ח, ד)".

פרעה אומר לעצמו, אם משה הוא סוחר ממולח, הרי שהוא יהפוך את הסדר, וידרוש קודם כל שאשלח את העם ואח"כ יסיר הצפרדעים.

משנענה משה להצעתו כפי שהיא ללא שינוי, כיצד הגיב פרעה?

"וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי הָיְתָה הָרְוָחָה וְהַכְבֵּד אֶת לִבּוֹ וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' (שם, פסוק יא)".

פרעה מבחין, כי הוא יכול להתל במשה ואין ה' יכול לגלות את צפונות לבבו. יוצא אפוא, שה' אינו כל יכול! אפשר אם כן, להמשיך ולהונות ולהתל במשה זמן רב מבלי לשלח את העם.

כלומר, העובדה שה' שיתף פעולה בהעלמת עין מכוונות פרעה, והסיר את הצפרדעים, היא זו שהקשיחה את לב פרעה.

3. כינים

מה הייתה כאן התחבולה שננקטה על ידי ה' כדי להכביד את לבו?

התשובה היא בעובדה, שה' לא שלח את משה ואהרן להתרות בפרעה על דבר מכת הכינים, אלא היא הופיעה בפתאומיות.

זו בדיוק הסיבה לתגובת החרטומים. החרטומים פונים אל פרעה ומודיעים לו:

"וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּים אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱ-לֹהִים הִוא... (שם)".

אמנם איש לא הודיע לנו מראש, אך אנו רואים פה אצבע אלוקים. פרעה מקבל את גרסתם, אך טוען שאין הוכחה שה' אלוקי ישראל עשה זאת, אלא ייתכן, שאלילים אחרים שכועסים עליו, הם שעשו זאת. זה היה פתח המילוט שה' הניח לפתחו.

4. ערוב

מה היא הטקטיקה במכת הערוב שמכבידה את לב פרעה?

פרעה מציע למשה לזבוח לה' בארץ מצרים במקום לצאת למדבר.

"וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר לְכוּ זִבְחוּ לֵא-לֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ (שמות ח, כא)".

משה תמה על הצעת פרעה.

"...הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם (אלילי מצרים) לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ?! (שמות ח, כב)".

עקב כך, פרעה שואל את עצמו, האם משה חושש מן המצרים? האם אין ה' יכול להציל את עם ישראל מסקילת המצרים?

מסקנתו של פרעה היא, שעדיין כוחו חזק בארץ מצרים. לכן הוא מסרב לשלוח את העם.

5. דבר

מה היה כאן טכסיס ההטעיה?

"וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וְהִנֵּה לֹא מֵת מִמִּקְנֵה יִשְׂרָאֵל עַד אֶחָד וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת הָעָם (שמות ט, ז)".

במקום שהפלא הזה ילמד אותו לקח שעליו לכבד את בני ישראל, הוא מבין בדיוק את ההיפך. כלומר, פרעה שמח שנשארו בהמות רבות שלא נפגעו. לכשירצה, ייקח ממקנה בני ישראל.

6. שחין

התחבולה שנקט הקב"ה במכת השחין כדי להכביד את לב פרעה הייתה העובדה, שפרעה עצמו לא נפגע מן השחין. משה עומד בארמון וזורק את פיח הכבשן כלפי מעלה. כל הנוכחים בארמון כולל החרטומים, נפגעים.

"וְלֹא יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין, כִּי הָיָה הַשְּׁחִין בַּחַרְטֻמִּם וּבְכָל מִצְרָיִם. וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה... (שמות ט, יא)".

ה' חיזק את לב פרעה באמצעות העובדה, שהשחין פגע בכולם מלבד פרעה, שחשב שהוא חסין בפני כל מכה.

7. ברד

מה גרם במכת הברד להכבדת לב פרעה?

"וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה...חָטָאתִי הַפָּעַם, ה' הַצַּדִּיק...הַעְתִּירוּ אֶל ה' וְרַב מִהְיֹת קֹלֹת אֱ-לֹהִים וּבָרָד... (שם, פסוקים כז-כח)".

פרעה נוכח לדעת כי יש כוח בוידוי ובחרטה להסיר את המכה. אם כן, אולי זו התרופה, ולאו דווקא שילוחם של בני ישראל.

"וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת וַיֹּסֶף לַחֲטֹא וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו (שם, פסוק לד)".

8. ארבה

את הגורם במכת הארבה להכבדת לב פרעה, כבר פירטנו בתחילת המאמר. בכל זאת נרחיב מעט.

במכת הארבה מופיע פסוק תמוה מאוד.

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ... (שמות י, א)".

לא ברור מהי מטרת בואו של משה לפרעה ומה הוא צריך לומר לו? מכאן נלמד, שעצם בואו של משה לפרעה גורמת להכבדת לבו. כיצד?

מן הסתם, פרעה שואל את עצמו: מדוע ה' שולח אלי את משה פעם אחר פעם? אין זאת אלא משום שבלעדי רשותי המפורשת, הם לא מסוגלים להוציא את ישראל ממצרים! אם כך, אני אתמיד בסירובי.

פירוש הפסוק יהיה כך: בא אל פרעה, כי בעצם ביאתך אליו הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו.

בעקבות האיום של מכת הארבה והבהלה שאחזה בעבדי פרעה, פרעה מגלה מוכנות כלשהי לשלח את ישראל והוא מברר:

"...מִי וָמִי הַהֹלְכִים?"

משה משיב בהתגרות:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה' לָנוּ".

פרעה מגיב בלִגלוג ובפליאה:

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יְהִי כֵן ה' עִמָּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם?! (שמות י, ט-י)".

כלומר, האם זה מתקבל על הדעת שתיקחו את התינוקות לעבודת ה' והוא ימשיך לסייע לכם?! בודאי זו לא כוונתכם האמיתית.

"...רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם (שם)".

כנראה שיש לכם כוונות נסתרות רעות לברוח, ומשום כך לא אשעה לבקשתכם הכוללת, ורק הגברים ילכו לעבוד את ה'.

"לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה' כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה (שם, פסוק יא)".

9. חושך

מה הכביד במכה הזאת את לב פרעה? את התשובה נמצא בדו-שיח בין פרעה למשה.

"וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג. גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם (שמות י, כד)".

פרעה מבקש בקשה קטנה, להשאיר חלק ממקנה ישראל בארץ מצרים כעירבון. בתגובה, משה מעלה דרישה חדשה שלא עלתה עד עכשיו במשא ומתן.

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלוֹת וְעָשִׂינוּ לַה' אֱ-לֹהֵינוּ (שמות י, כה)".

הדרישה הזאת, שהייתה בעיני פרעה דרישה חצופה, הכעיסה אותו, עד שאמר:

"...הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי... (שם, פסוק כח)".

כלומר, התחבולה לדרוש דרישה נוספת, היא שהקשיחה את לב פרעה.

10. בכורות

התִכנון האלוקי היה, שהמכה הזאת תהיה האחרונה. משום כך, בניגוד לכל תשע המכות הקודמות, כאן לא נוקט ה' בשום טכסיס להקשחת לב פרעה.

זו הסיבה מדוע משה אומר:

"...כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם. וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם (שמות יא, ד-ה)".

נשים לב לביטוי "כַּחֲצֹת" המבטא זמן קרוב לחצי הלילה ולא "בחצות" שפירושו בדיוק בחצי הלילה.

הגמרא מסבירה שאצטגניני פרעה היו יושבים ומחשבים את הזמן המדויק של חצי הלילה. אך מכיוון שבכל זאת, מול ריבונו של עולם הדיוק שלהם איננו נחשב, היו טועים לומר שמשה אינו דובר אמת.

במכה האחרונה הזאת, מבקש ה' למנוע את הטעות הזאת, כדי שהפעם לא תהיה שום ברירה לפרעה אלא לשלוח את ישראל כפי שנצטווה. משום כך הניסוח הוא כחצות ולא בחצות.

בשולי המאמר נציין, כי האדם היחיד שהתורה כותבת עליו בפירוש, שניטלה ממנו זכות הבחירה החופשית - היה בלעם הקוסם.

"וַיָּשֶׂם ה' דָּבָר בְּפִי בִלְעָם וַיֹּאמֶר שׁוּב אֶל בָּלָק וְכֹה תְדַבֵּר (במדבר כג, ה)".

כלומר, ה' הפך את לב בלעם הבחירי לעצם מעצמי הבריאה הבלתי בחיריים, בבחינת "עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט (תהילים קד, ד)".

הווי אומר, כשם הרוח והאש הם שליחי ה' ללא יכולת התנגדות, כך נקבע שיהיה גורלו ועונשו של בלעם נביא הגויים, ששליחותו תהיה כפייתית ללא שום יכולת סירוב לדבר ה'.

בלעם הפך להיות כאתונו, הפותחת את פיה במצוות ה' ומדברת לשון בני אדם.

כל זה, מאהבת ה' לעמו ישראל.