אין יותר דתיים וחילוניים

אני מודה שגם אצלי התגובה הראשונית למהלך השריון של אלי אוחנה ב"בית יהודי" היתה הרמת גבה. אבל במחשבה שניה הבנתי את כוונת המשורר.

מרדכי קרפל , ז' בשבט תשע"ה

מוטי קרפל
מוטי קרפל
צילום: עצמי

השיקולים בעד ונגד כבר נאמרו בתגובות הרבות.

כאן אני רוצה להוסיף עליהם רק שניים:

א. כדאי להיזכר עכשיו בגבות הרבות שהורמו כשצורפה איילת שקד לבית היהודי. לאיילת כבר התרגלנו, וגם לציבור הרחב שהיא הביאה כנדוניה. היום אנחנו כבר לא יכולים בלעדיה. לא בלתי אפשרי שאלי אוחנה יתברר בעתיד כרכש לא פחות מוצלח ממנה.

ב. אם הבית היהודי רוצה להיות הבית של כווווווווולם, הוא חייב לפתוח את שורותיו לציבור שאלי אוחנה הוא מייצג מובהק שלו, ציבור שהוא אולי הרחב ביותר בחברה הישראלית.

ימים יגידו האם המהלך היה נכון. מה שבאמת חשוב לי להוסיף לדיון הוא את התובנה הבאה:

המהלך הזה מעיד שנפתלי בנט הוא מנהיג – אמיץ ונועז, חותר למגע ומוכן לקחת סיכונים, חותר בדבקות למטרה הגדולה – ולא רק פוליטיקאי.

א. אמיץ ונועז – שכן התגובה המידית של רבים מתומכיו המובהקים – אכזבה, התנגדות, מחאה – היתה צפויה וברורה לו, ובכל זאת הוא לא נמנע ממהלך שבו הוא האמין.

ב. חותר למגע ומוכן לקחת סיכונים – משום שהוא חושב כיצד לפרוץ למעגל הבא, ולא רק להתבצר במעגל הקיים ובבסיס התמיכה הראשוני שלו, גם במחיר סיכון הבסיס הזה.

ג. דבק במטרה הגדולה – משום שאי אפשר לדבר על "לא רחוק היום שהבית היהודי ינהיג את המדינה", בלי לפתוח את שורותיו למעגלים ציבוריים רחבים ומתבקשים נוספים.

אם ברוח זו הוא גם ינהיג את המדינה בבוא הזמן, אם וכאשר - יש סיכוי לפריצת המבוי הסתום אליו היא נקלעה.

אם הבית היהודי רוצה להנהיג את המדינה ולהפוך את הזהות היהודית למצע המשותף של החברה הישראלית, הוא חייב להכיל בטבעיות גם את הציבור שאלי אוחנה הוא מייצגו המובהק – זה שהולך בשבת לבית הכנסת, עושה קידוש, ואח"כ, במקום הצולנט, הולך לראות כדורגל.

אין יותר דתיים וחילוניים – כולנו יהודים.