בית של שלום

בית של שלום – הצעה לקמפיין ולמהות של הבית היהודי

הרב יעקב נגן , ח' בשבט תשע"ה

הרב יעקב מגן
הרב יעקב מגן
צילום: עצמי

בְּאֵ֣ין חָ֭זוֹן יִפָּ֣רַֽע עָ֑ם (משלי כט:יח)

בקו המדיני של הבית היהודי, ההתנגדות לפתרון שתי מדינות היא כפולה – ביטחונית ולאומית. מדינת פלסטינית היא סכנה ביטחונית לישראל, וכן היא תגרום נתק של עם ישראל מלבה של ארץ ישראל – יהודה שומרון ומזרח ירושלים.

נראה כי שני עקרונות אלו חשובים לרבים בחברה הישראלית, אולם עדיין קשה להם להזדהות עם הקו המדיני של הבית היהודי, בשל הימצאותם על הציר שבין תהליך השלום ותהליך מדיני של שתי מדינות. דבר זה נובע מהקושי לוותר על התחושה שישנו אופק כלשהו למאבק שלנו עם אויבנו, לניכור בינינו לעולם, הקושי לוותר על הכמיהה לשלום, שהוא אחד מערכי היסוד של היהדות, משאלת הלב של תפילותינו ועומד במרכז חזונות אחרית הימים. ולכן, בעיני חשוב שהבית היהודי ידבר לא רק על ביטחון אלא גם על שלום, ולספר את האמת ביחס לכך – מה אינו מביא שלום, ומה הוא אופק לקראת עתיד טוב יותר.

חשוב לציין ולהסביר לציבור כי גם הבית היהודי רוצה בשלום אך מאמין כי הדרך אליו שונה ומורכבת.

אשליה ודרך ללא מוצא

הצעת מדינה פלסטינית בגבולות 67' היא אשליה ודרך לא ממוצא, בראש ובראשונה מהסיבה הפשוטה שהערבים לא רוצים בכך – להיות חלק של מדינה קטנה ומושחתת אינו מושך אותם ובצדק. ממילא לא מפתיע שכל פעם כאשר עולת הצעות באופן רציני – בקמפ-דיוויד, טאבה, הצעת קלינטן, ההצעות של אולמרט (שנפגש 36 פעמים עם אבו מאזן), ולאחרונה הצעותיו של קרי, הפלסטינים מסרבים. כמו כן לא מפתיע, שערביי ישראל, היו מתנגדים בחריפות מההצעות של ליברמן שבמסגרת החלפת שטחים, כפרים ערביים כמו אום אל פחם יהפכו להיות חלק ממדינה פלסטינית. היות והעובדה הזאת לא עומדת להשתנות, ממילא התהליך המדיני המבוסס על שתי מדינות אינו מוביל לשום דבר, אלא רק לפיצוצים נוספים כפי שהיה אחרי כישלון קמפ דיוויד. איינשטיין פעם הגדיר את השיגעון כניסיון לעשות אותו הדבר פעם אחר פעם ולצפות להשיג תוצאות שונות.

שותפות בדבר הגדול

לעומת זאת, לאחר שנים של היכרות אישית ומקרוב עם פלסטינים תושבי כפרים ביהודה ושומרון, אני יכול לומר שלא פעם הדבר שמצית את האור בעיניהם זאת האפשרות של שייכות ושותפות לישראל – להיות חלק מהמעצמה הגדולה של האזור, מעצמה בעלת כוח כלכלי וגם חופש אמיתי, זהו באמת חזון מלהיב , פשוט להבנה ומאוד הגיוני.

האופק לשלום אינו על ידי נתק אלא מתוך חיבור, מתוך תהליך הדרגתי של יצירת יותר שותפות בין יהודים וערבים בישראל. חזון לפיו בסופו של דבר נחיה יחד בזכויות אזרחיות שוות, אולם בניגוד להצעת שתי המדינות, בו עד שאין הסכם סופי אין כלום, לחזון של שותפות יש הרבה שלבי ביניים שכל הזמן ניתן להתקדם לקראתו, וכאשר התנאים יבשילו ניתן יהיה לבצע איחוד ומתן אזרחות. בבשלות לכך, כוונתי שתיווצר מציאות ששתי האוכלוסיות יהיו מוכנות לדו קיום אמיתי. ההערכות הסטטיסטיות הן שהיהודים מהווים כשני שליש מהאוכלוסייה בישראל כולל יו"ש, והצפי בהתאם למצב הנוכחי היציב.

לסיכום דברי, חזון של חיבור בין יו"ש וישראל הוא "טוב ליהודים וטוב לערבים", חזון של נתק, של שתי מדינות הוא "רע ליהודים ורע לערבים". גם ביחס לערביי ישראל במבט כולל, טוב להם וטוב לנו לחיות בשותפות וצריך לעבוד בכדי לתת אופק לערביי ישראל להשתחרר מהמנהיגות הדוחפת אותם לניכור וניתוק מהמדינה. יש לראות בברכה את המעומדות שהייתה של אישה מוסלמית לרשימת הבית היהודי וההידברות שהבית היהודי מקיימת עם המגזר הערבי, וכן את האופק הייחודי שהבית היהודי מציע גם בהקשר זה.

אחד מהנזקים שתהליך אוסלו הטיל על החברה הישראלית הוא השחתתו של ערך השלום. כאשר נוצר זיהוי בין השלום לבין תהליך אוסלו, ומתנגדי אוסלו הוגדרו על ידי אחרים, ולפעמים גם על ידי עצמם, כמתנגדי השלום. הגיע הזמן לתקן את העיוות ולהבהיר שהוויכוח עם אחינו במחנה השמאל אינו על המהות אלא על הדרך.

It makes sense

לסיום, בסרטון של "גוגל" לסיכומה של 2014 שנצפה על ידי עשרות מיליוני צופי ברחבי העולם, הייתה רק תמונה אחת מהמזרח התיכון – תחת הכותרת it makes sense" ", זו תמונה של רב יהודי ישראלי מתחבק עם שייח מוסלמי פלסטיני.

כיום, יותר ויותר העולם בשל להכיר בתהליך שלום הבנוי על חיבור - it makes sense .