לא בגזענות נכשלנו

השיעור החשוב שקיבלנו כולנו מריבונו של עולם בשבוע החולף רק ייטיב לנו. הוא היה חיוני ותנאי הכרחי להכשרתנו להמשך המשימה.

מרדכי קרפל , י"ג בשבט תשע"ה

מוטי קרפל
מוטי קרפל
צילום: עצמי

אין ספק שריבונו של עולם עשה לכולנו בית ספר בשבוע החולף. לכוווולם. לנפתלי בנט, למועמדי הרשימה של הבית היהודי לכנסת, לאלי אוחנה, לכל מתפקדי התנועה, רבניה, פעיליה, תומכיה ואוהדיה.

על המסקנות מפרשת אלי אוחנה ניתן לכתוב ספר. הרבה ניואנסים ובני ניואנסים. הרבה תובנות ולימודים חשובים. חזקה עלינו דברי חז"ל: "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם". חכמת החיים איננה לא להיכשל, לזה כולנו מועדים, אלא ללמוד מהטעויות, להתאושש ולהמשיך הלאה בנחישות ובדבקות במשימה.

משמעות המילה משבר בלשון הקדש היא לידה. מי שחי חיי אמונה ישראליים, אם כיפה או בלעדיה, יודע להיוולד כל יום מחדש ומקבל את המשברים באהבה. "את אשר יאהב (ריבונו של עולם) – יוכיח". אם ריבונו של עולם עשה לנו בית ספר למנהיגות בשבוע החולף, אנחנו כנראה חשובים לו.

אם כן, בואו נסיק מסקנות ונלמד. בעתיד נבין טוב יותר את הפרשה, אבל אנחנו לא פטורים מלדון במסקנותיה וללמוד ממנה גם בטווח הקצר.

דבר אחד צריך להיות ברור לכולנו: לא בגזענות נכשלנו. לא העובדה שאלי אוחנה הוא מזרחי היא ש"הקפיצה את הפיוזים" לרבניה, מתפקדיה ותומכיה של תנועת הבית היהודי. לו היה זה אייל ברקוביץ לדוגמה, התגובות היו דומות. ממילא ברור שאלה שמאשימים את אנשי הבית היהודי בגזענות, בין אם הם אשכנזים, מזרחיים ובעיקר אם הם עיתונאים ושמאלנים, מעידים על עצמם שדווקא אצלם, אי שם בתוככי הנפש, נמצא עדיין השד העדתי במצב צבירה כזה או אחר.

שחקן מאמן ופרשן כדורגל

בכדי להבין במה באמת נכשלנו יש להתחיל בניתוח הפרשה בשלושה מישורים שונים: אלי אוחנה כ"ידוען"; אלי אוחנה כשחקן, מאמן ופרשן כדורגל; ואלי אוחנה כאיש, על עברו ואורח חייו.

א. אלי אוחנה כ"ידוען": תומכי הבית היהודי – רבנים, מתפקדים אוהדים ובוחרים – רואים בה תנועה ערכית. הציפיות שלהם הן שתנועה זו לא תרד לרמת הפוליטיקה העכשווית, ולא תכניס לשורותיה נציגים שהם "שמות בלבד" ושתפקידם להביא קולות ותו לא. זוהי התנגדות פנימית, ערכית, עמוקה וטבעית שיש בה ציפיה לפוליטיקה אחרת, במובן האמתי של המילה. היא מאפיינת את כל תומכי התנועה, חובשי כיפות או לא. תומכי התנועה לא מוכנים בשום אופן שהיא תהפוך לליכוד ב' וחושבים שיש בכך זיוף מהותה. נפתלי בנט ויועציו האסטרטגיים לא היו ערים מספיק לעובדה זו.

הם רואים את תפקידם – ובצדק – בפריצה קדימה מתוך מגמה להביא לשורות התנועה מעגלים אנושיים נוספים. במסגרת מוטיבציה זו הם נסחפו קצת. מבחינה ספציפית זו – אילו כל יתרונו של אוחנה היה כ"ידוען" בלבד – גם בעתיד אסור שיהיה למהלך כזה מקום. זה לא בדיוק צעד מוקדם מידי; זהו צעד אחד יותר מידי. נפתלי בנט ויועציו אמנם אינם חושבים פוליטיקה ישנה אבל הם חושבים פוליטיקה עכשווית מאד והאסטרטגיות הפוליטיות שלהם, כמו גם השימוש המתוחכם בכלים החדשניים ביותר – ובאלה הם ללא ספק תותחים – יעידו.

אבל הציפיות של תומכי התנועה היא לפוליטיקה עתידית – נקיה, ערכית ולא פופוליסטית – וצרוף "ידוען", באשר הוא ידוען בלבד, הוא בדיוק הדבר זה.

לעניות דעתי בנקודה חשובה זו תומכי התנועה צודקים. נפתלי בנט ויועציו יצטרכו להפנים היטב לקח זה. הם מנהיגים של תנועה ערכית, יהודית, ולא רק שחייבים להיות ערים לנקודה זו, אלא חייבים להפנים ואף לחיות אותה. הפריצה למעגלים חדשים חיונית, אך אסור לה לזייף. היא חייבת להתבסס על הערכיות היהודית ולא לסתור אותה. בסעיף זה כבר הוסיפו אחרים לקח נוסף: לו היה בנט מתייעץ לפני המהלך בחברים לסיעה, כמו למשל איילת שקד, והרבנים בן דהן ורונצקי, אפשר שהפרשה הכואבת היתה נמנעת. אבל כולנו חכמים אחרי המעשה.

ב. אלי אוחנה כשחקן, מאמן ופרשן כדורגל: כאן לעניות דעתי הציבור טועה לחלוטין. ביקורת רבה נמתחה על המהלך בנימוק שלאלי אוחנה אין רקע של עשיה ציבורית והיה אפשר למצוא רב או פרופסור מתאימים יותר, שיכולים לייצג את הציבור המזרחי-מסורתי, ומסוגלים לעשות עבודה פרלמנטרית ולא רק למשוך קולות. טעות. שחקן כדורגל בכלל וכוכב בפרט, איננו נופל מלוחם בסיירת. הוא לא עובר פחות ניסיונות, קשיים ומשברים שמהם הוא חייב ללמוד לקום. הוא לא נדרש לפחות מוטיבציה, נחישות, רוח קרב התמדה ויחסי אנוש מלוחם. כל זה לאורך שנים ארוכות, לא רק שלוש.

באשר למאמן, כאן הדברים ברורים עוד יותר: מאמן כדורגל מתורגל בפוליטיקה לא פחות מיו"ר של סיעה בכנסת. סביבו ישנו צוות שחקנים גדול, עוזרים, מנהלים וכדומה. ולכולם אגו לא קטן כידוע. הוא עומד מול קהל אוהדים גדול – בדרך כלל כמה מנדטים – ונדרש לקבל את אמונם, שוב ושוב, ובעיקר ברגעי משבר. הוא חשוף כל הזמן לתקשורת וצריך ללמוד להתמודד עמה.

הוא נדרש להתנהלות בכמה וכמה מישורים: כספית, תקשורתית, פסיכולוגית, מקצועית חברתית וכדומה. יותר מכך: מאמן הוא בעצם מנהיג. יכולתו להכניס מוטיבציה בשחקנים, להפיח בהם רוח נצחון, לנהל מולם מערכת יחסי אנוש תקינים, כאינדיבידואלים וכקבוצה, לקנות את אמונם וכדומה – מכשירה אותו לפוליטיקה והנהגה הרבה יותר מכל פרופסור וכנראה גם מרוב ראשי הישיבות (שיתרונם שלא-יסולא-בפז בתורתם, איננו בהכרח מועיל בפרקטיקה הפוליטית).

כך גם באשר לפרשן כדורגל בתקשורת: מי שמשלם לו על עבודתו – והרבה כנראה – מוודא היטב שיש לו כושר ביטוי מעולה, כריזמה יוצאת דופן ושהוא "עובר מסך" – כל אלו כישורים אלמנטריים לכל נציג פוליטי שהוא. במובן זה, תומכי התנועה הם שצריכים ללמוד את הלקח מהפרשה. לא מעט התנשאות וצרות אופקים באו לידי ביטוי בהתנגדות לשריונו של אלי אוחנה על רקע זה. לשום פרופסור כמו גם בעלי מקצועות רבים ומכובדים אחרים שמשום מה נתפסים כראויים יותר לעשיה פוליטית מאשר אלי אוחנה, אין ניסיון ציבורי עשיר מסוג זה.

ג. אלי אוחנה, עברו ואורח חייו: השאלה החשובה באמת היא עד כמה מזדהה אלי אוחנה עם התוכן והערכים של הבית היהודי. הזדהותו של ינון מגל עם הערכים של הבית היהודי, לא רק מהבחינה המדינית-ביטחונית אלא גם מבחינת הזהות היהודית – עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל – ברורה, ולכן שריונו התקבל ביתר הבנה וטבעיות. באשר לאלי אוחנה שאלה זו נותרה פתוחה. אורח חייו בעבר איננו השאלה החשובה שכן אין מזכירים לבעל תשובה את עברו; חשובה יותר היא שאלת הזדהותו בהווה עם ערכי התנועה וביטוייה של הזדהות זו – ההדרגתי לפחות – באורח חייו.

קשה לומר שלתומכי הבית היהודי לא היה חשש מוצדק שקבלתו של אלי אוחנה את ההצעה לשריון ברשימה לא נבעה משיקולים אופורטוניסטיים. שאלה זו נותרה פתוחה מטבע הדברים. אולי לא נדע את התשובה עליה לעולם ואולי רק בעתיד. הממד הזה בפרשה לא עלה בבהירות וחדות מספקת כנימוק מרכזי ולא נוסח בצורה מספקת. נקודה זו, ולא גזענות או התנשאות, גרמה לרבים להתנגדות עזה לשריון.

עד כאן לעניין אישיותו של אלי אוחנה והתאמתו לרשימת הבית היהודי.

תנועה דעתנית

אחד הדברים שבלטו בפרשה הוא שהבית היהודי היא תנועה אמתית: חיה, בועטת, אכפתית, ערכית, דעתנית, תוססת ודינמית.

העובדה שלכל כך הרבה אנשים היה אכפת כל כך מהפרשה; העובדה שהיא נגעה לציפור נפשם, בין אם עמדתם לגופו של עניין הייתה כזו או אחרת, בעד או נגד; העובדה שרבים התייחסו, להטו, מחו, ומחו כנגד המחאה – מעידה שהבית היהודי עבורם איננה סתם רשימה לכנסת, אלא בית של ממש. משפחה. שהם חיים אותו, מזדהים אתו ושהוא חשוב להם מאין כמוהו. בבת עינם.

שאר (כמעט) כל המפלגות הן רשימות לכנסת. מוצרי מדף במרכול הפוליטי, שמועמדים בפני הקונה כאופציה. כהצעה. תרצה – תקנה. וכך גם מרגישים רוב בוחריהן ביחס אליהן: כ"צופים בבית". לא מעורבים. מנוכרים.

העובדה שגם מעגלים חדשים שרק לאחרונה הצטרפו לתנועה – כמו חובשי כיפת שמיים או אנשי "אם תרצו" לדוגמה – גם הם נטלו חלק פעיל ואפילו מרכזי במחלוקת, בעד או נגד, מעידה שגם הם כבר מרגישים בבית. וזה טוב. מצוין.

התסיסה שעוררה הפרשה מעידה על האיכות האנושית והאידיאליזם הישראלי הבריא שהתקבץ בבית היהודי. ואם אכן כך – את המנגינה האידיאליסטית הזו אף אחד לא יוכל לעצור.

השריונים

טכניקת עיצוב הרשימה, השילוב בין שריונים לתקומה (שהממד התורני שלה הוא תנאי הכרחי לשורשיותה של התנועה), פריימריז לרשימה, ושריונים של ראש התנועה – הם שילוב טוב. אולי אפילו מנצח. בכל אחד מהאלמנטים ישנם צדדים חיוביים ושליליים. בסופו של דבר, בשילובם, הם מאזנים זה את זה ומביאים לתוצאה טובה, ורשימת הבית היהודי היא רשימה טובה, מאוזנת ערכית מכובדת ויעילה. אפילו בלי אלי אוחנה. בסופו של דבר, בלי ששמנו לב, טכניקה זו משלבת את כל הטכניקות המוכרות בפוליטיקה הישראלית.

מה שלא היה ראוי לשמוע הוא את ביקורתם של מתמודדי הפריימריז על השריונים של בנט. כללי המשחק היו ידועים מראש. מי שנכנס למשחק עשה זאת על דעת כן ולא היה אמור לדרוש או לצפות לשינוי כלליו תוך כדי תנועה. כל מי שבכל זאת עשה כך, מעלה חשד ומותיר טעם רע באשר למניעיו ולאישיותו (או לאישיותה).

לשנות ראש

תומכי הבית היהודי חייבים לשנות ראש. החתירה הנחושה של נפתלי בנט להוספת מעגלי תומכים חדשים לרשימה היא צו השעה. זה לא עניין של תוספת כוח מגזרי אלא פיקוח נפש לאומי.

אתבטא עכשיו כ"בעל תשובה" שזיהה את האיכות האנושית של חובשי הכיפות הסרוגות כבר לפני 35 שנה ובחר להצטרף אליה; אתבטא כרגע מבחוץ, כחילוני (ואני עדיין שומר לעצמי מכל משמר את הטוב שבחילוניות עליה גדלתי): האידיאליזם הישראלי האיכותי ביותר נמצא כיום אצלכם, ציבור חובשי הכיפות הסרוגות. אתם עומדים למלא בתהליכים הלאומיים העכשוויים את אותו תפקיד שבו שימשה ההתיישבות העובדת בשלבים הראשונים של שיבת ציון. חוסר הנוחות של הציבור הזה עם העובדה הזו – החשש שיש בה שחצנות או התנשאות – היא מובנת טבעית וחיובית.

אבל צריך להתבגר ולהשתחרר גם ממנה. לא, אתם לא מושלמים. רחוק מכך. אבל ריבונו של עולם לא דורש מאתנו להיות מלאכים – כאלה יש לו מספיק בשמים – אלא רק בני אדם. בדיוק כמו שה"אתה בחרתנו" הכלל-ישראלי איננו שחצנות ילדותיות והתנשאות, אלא אחריות, ייעוד, בגרות ומחויבות, כך גם באשר ל"אתה בחרתנו" הפנים-ישראלי. אין לעם הזה שכבת הנהגה אחרת שיכולה להוביל אותו להמשך הגשמתה של שיבת ציון ההיסטורית. עליכם להגדיל ראש, להיפתח, להרחיב אופקים, וללמוד לצרף אליכם מעגלים ציבוריים נוספים. זהו צו השעה והדור.

הציבור הכללי – גם אם בלא יודעין עדיין – צמא לבשורתכם. הוא ראה אתכם מקבלים אחריות בין היתר בהתיישבות ובצה"ל, וממלאים שם את תפקיד השכבה המובילה במקום ההתיישבות העובדת שאיבדה את תנופתה. הוא מצפה לראות חילופי משמרות אלו גם בציבוריות הכללית. גם הוא וגם אתם עדיין לא לגמרי מודעים לתפקיד הזה אבל ככל שתבינו אותו מהר יותר – כך ייטב לעם ישראל.

האידיאליזם הישראלי שלכם מהווה מגנט מושך לכוחות החיוביים בחברה הישראלית. אנשים כמוני, כמו ענת רוט, כמו הרב אביחי רונצקי, כמו ינון מגל, ועוד הרבה הרבה אחרים, הריחו את הריח הטוב הזה שעליו גדלו והתחנכו, אבל אותו כבר לא מצאו בסביבתם החברתית המקורית כשהתבגרו. המגנט הזה שואב מתוך החברה הישראלית את כל הכוחות החיוביים שבה ומי שבא משם יודע עד כמה רבים הם, ועד כמה טובים הם. לא כולם יהיו "דתיים". לא כולם יחזרו בתשובה במובן הפורמלי של המושג. אבל בדיוק כפי שרוב הציבור הישראלי – גם אם לא היה סוציאליסטי למהדרין – נתן את אמונו ובחר במנהיגותם של החלוצים, ההתיישבות העובדת ובן גוריון בדור שבנה את המדינה, כך גם יבחר הציבור הישראלי במנהיגותכם שלכם בדורנו אנו.

נפתלי בנט כמובן איננו בן גוריון, אבל בהחלט מוביל בכיוון הנכון. תפקידנו לשמור על הליבה הערכית של התנועה ועל ערכיה שלא נהפוך חלילה לליכוד ב', אבל אסור לנו לחשק אותו. אנחנו אמנם אמורים לשמור על נפתלי בנט שלנו, שלא יסחף, אבל לא לעקר את תנופתו. הוא זקוק לעמידה שלנו על הערכים, כפי שאנחנו זקוקים ליכולת הדינמית שלו לפריצת הדרך. בעצם לא אנחנו זקוקים לו, ולא הוא זקוק לנו; עם ישראל הוא שזקוק, מאד, לו ולנו גם יחד.

ממורי ורבי בחלק חשוב מחיי, הרב יצחק גינזבורג, למדתי את "עקרון המזוזה". מדוע מברכים "לקבוע מזוזה". לכאורה סתירה עצמית. קבעון או תזוזה. היא הנותנת: מי שקבוע כיתד נאמן בערכיו ועקרונותיו, מי שלפני שיוצא מפתח ביתו היהודי נושק לתמצית ערכיו, זוכר אותם ונוצר אותם בליבו בדרך – יכול לצאת למרחבים ולפרוץ לאופקים חדשים בלי חשש. מי שאין לו עקרונות – מאבד מהר מאד את ביטחונו העצמי במרחבים הפתוחים.

רחמים

"המעשים כולם עומדים בצורה עוברית", כותב הרב קוק, "כל ההוויה כולה נשמות אפרוחים או ביצים, ורוח אלה-ים מרחפת עליהם, ומשיח גנוז הוא בקן ציפור, זהו היכלו, והאפרוחים מתפתחים ומתגדלים והביצים מתחממים, והולכים ומתקרבים לצורת הוויית החיים והמפעל....(אורות, עמ' ל"א)".

צריכים הרבה רחמים, סבלנות ואורך רוח. כולנו אפרוחים של החיים. הרבה רחמים, מלשון רחם – סביבה תומכת, מגדלת, סבלנית ולא עצבנית. לא ראוי להסתכל רק על מה שיש בהווה, שהוא תמיד פגום וחסר, אלא על מה שגנוז ועתיד להופיע. כך ראוי לבחון את נפתלי בנט, את הבית היהודי, אותנו עצמנו ואת כל עם ישראל, על מפלגותיו ותנועותיו השונות. "ובכללות הכל, הכל כלול, הכל פועל, לא יחסרו גם כל הכוחות השוללים, שגם הם מצטרפים להוציא כלי למעשהו, כמו הכוחות החיוביים (הרב קוק, שם)". כן. גם השמאל מקרב, בדרכו הוא, הדיאלקטית, את הגאולה.

וברכה מיוחדת עלינו לשלוח מכאן להצלחתה של תנועתו של אלי ישי. גם לה תפקיד חיוני וחשוב בתמונה הכללית. הצלחתה היא גם הצלחתנו.

השיעור החשוב שקיבלנו כולנו מריבונו של עולם בשבוע החולף רק ייטיב לנו. הוא היה חיוני ותנאי הכרחי להכשרתנו להמשך המשימה. גאולת ישראל, וממילא גם גאולת ותיקון האדם כולו, תלויים בשיעור חשוב זה. ליבת ערכים ברורה מחד ופתיחות מלאה מאידך, הם המתכון הנכון להגשמת השליחות.