שבעים לשואה: פוסט טראומה ותקוה

הרב מרדכי צבי , י"ג בשבט תשע"ה

הרב מרדכי צבי
הרב מרדכי צבי
ערוץ 7

ספרות עניפה וציוני זכרון החל מ"מרתף השואה" בהר ציון, "יד ושם" , "לוחמי הגיטאות" , "גנזך קדוש ה'" ומוזיאוני השואה ראו אור ברחבי העולם בכל עיר רבתי עם.

כתבי הקינות ומעשי העלילה, נושא טעון ומורכב יש אגרת ויש מגילה. ה"שואה" כמו שמקובל לקרוא לתקופה הזאת אינו השם היחיד שניתן לה. יש וקראו לתקופה "חורבן אירופה", יש וקראו לה "שנות הזעם".

מעט מה"עגלה העמוסה" אנסה כאן להעביר, את המהפיכה אצל הדור השלישי אולי גם להסביר. אני למשל, דור שני למלחמה. אבא, (תרפ"ד –תשס"ה -1924-2005) לוחם מחתרת באירופה – FFI – "מאקי" היה מיזוג מדהים של רב, אמן, לוחם, ציוני לאומי במשמעות הדתית של המלה. אביו , מרדכי שאת שמו אני נושא, נהרג בפריז בתש"ג (1943) . אחיו ,דודי, יעקב שמעולם לא הכרתי, ואשתו רחל –סימון ושני ילדיהם הי"ד, שיום השנה שלהם יחול בי"ד בשבט, נלקחו לדראנסי ומשם לאושוויץ באותה שנה, הי"ד.

עם אמו רבקה בת הארבעים וחמש, עלה אבא לארץ בגיל עשרים ואחת על האניה "מטרואה". בין נוסעי אניה זו היו נפתלי לביא בן התשע עשרה וישראל מאיר לאו בן השמונה , מאיר ברנסדורפר בן האחת עשרה , אסתר באב"ד (אמא של דודי זילברשלג) ומשפחתה, חנינא שיף בן השש עשרה ועוד הרבה. אלו היו כאלה שלאחר התקופה במחנה המעצר בעתלית השתלבו בחברה בצורות שונות והשאירו חותם עמוק בחברה הישראלית בשנים שלאחר השואה והכרזת המדינה. כל הדור ההוא של ה"מעפילים" עם או בלי ה"סרטיפיקאט" , עלו, בנו וכל אחד "עשה את העבודה" בלי לדבר הרבה. רובא דרובא של ניצולי השואה לא דברו בכלל . הם היו עסוקים בבניה מחד ובהדחקה מאידך. אחרי שנות האימה והשרדות מהתופת הם היו עסוקים ב"נירמול" למרות הטראומות שחלק מהם הצליחו לתאר.

בספריות "אוצר הספרים" של ישיבות יש כתבים, הרבה כתבים, ש"ותים, מסות ועדויות. "יומנה של אנה פראנק", "הנער משה"- משה פלינקר, "אל תשלח ידך אל הנער"- הרב י.מ. לאו, "אין פרפרים פה" – תיעוד ציורי מגטו טרזיינשטט, הם רק חלק מהתיעוד של עדי ראיה. החוקרים עוד יגלו, יכתבו, יאמרו ויספרו. יש את יצירות המופת כמו "שו"ת מקדשי השם" - הרב צבי הירש מייזליש, "שו"ת ממעמקים" - הרב אפרים אשרי, "עלי מרורות" - הרב משה אהרונסון , "אם הבנים שמחה" - הרב יששכר שלמה טייכטל הי"ד , "מן המיצר" ו"קראתי ואין עונה" - הרב מיכאל דוב וויסמאנדל , "בסתר רעם" ו"בסתר המדריגה" – ותבדלחט"א הרבנית אסתר פרבשטיין שתחי' ועוד ספרים שנכתבו בידי רבי העלילה ואמני הקולמוס. תאורים ומחשבות גם מצאו ביטוי אצל ויקטור פראנקל ב"האדם מחפש משמעות" , אצל פרימו לוי ב"אקה הומו" (זהו האדם) , יחיאל דינור ב"בית הבובות", "יסופר לדור" - יונה עמנואל, "אלה שלא נכנעו", "ניצוצי גבורה" פרי עטו של משה פרגר ועוד.

על ברכי אלה ואחרים גדלנו. המורים, ההורים ואנשי הסגל מקועקעי הזרוע עמדו לעינינו, כפשוטו, בעת השיעור ובהפסקה. גם הם לא דברו ומהם לא נשמעה הצעקה. יש והיינו שומעים את ההורים צועקים ונחרדים באמצע הלילה. כל אימת שנשמע קול שקשוק גלגלי הרכבת שעברה בסמוך לביתנו במעלה הרחוב היתה השכנה מחווירה ורועדת. "הרכבות ההם..." היא היתה אומרת ובאחת מתכנסת שוב בתוך עצמה. השואה ליוותה אותנו בכל מקום וחשנו את הדממה שעטפה אותם..את הניצולים. קריאה ב"ספרות השואה" נותנת לקורא עולם של גבורה, שרידות, קידוש החיים וערכים. סיפור על בריחה, על תפילת שחרית בדמי הליל, על הנחת תפילין במשך חצי דקה וקריאת ה"שמע" במהירות על מנת לאפשר לבא בתור. למרבה הצער, היו גם אלה שאצלם כשל כח הסבל ומים עד נפש הגיעו וגדר התיל המחושמלת היתה הפתרון. לכל התנהגות של ניצולים שבעינינו לא מובנת אנו עדיין אומרים בלחישה ובהבנה, "הוא היה שם...".

בהמשך גם למדנו ושמענו על כמה מה"קאפוס" שלנו. אלה ששרדו והגיעו לארץ ואחדים מהניצולים הכירום. היו אלה שנישאו על כפים כשבאו לארץ בגלל מסירותם בתנאים התת-אנושיים שם ב"פלנטה האחרת", כמו שכינה פרימו לוי את אותו מחנה השמדה. והיו אלה האחרים...והנה מעשה מאמצע שנות החמישים.

המקום רחוב יפו – צומת קינג ג'ורג' בירושלים . "קאפו", אף הוא ניצול,עלה לאוטובוס והתיישב לתומו באחד מהמושבים הפנויים. היושב לצידו היה מנומנם וכשהרגיש שמישהו התיישב לצידו ניעור קמעא והעיף מבט על שכנו לספסל. נפגשו עיניהם וה"קאפו" הסיט את מבטו. מרוב אי נעימות ירד בתחנה הבאה והניצול יורד ופוסע אחריו במהירות. שניהם מאיצים את צעדיהם כאילו היו ממהרים לפגישה באותו כיוון. הוא מאיץ וזה שאחריו מאיץ יותר. בשלב מסוייםהדביק העוקב את ה"קאפו" ,עקף אותו ונעמד מולו. החזיקו בדש המעיל בחזקה ובמבט עמוק ותקיף שאל :"למה? לא היתה תשובה. היו גם כאלה.

באותו יום שישי ח' באייר תש"ח , שמונה שעות טרם פקיעת ה"מנדט" הבריטי הכריז מי שלימים היה ראש הממשלה מר דוד בן גוריון את "הכרזת העצמאות". בקולו וסגנונו המוכר הוא קרא את המגילה בהטעמה ולא דלג על אף תג ופסיק. " לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי היישוב העברי והתנועה הציונית ,ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ־ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל ,היא מדינת ישראל."

הכלים לא היו מי-יודע-מה מוכנים, היו הרבה מאד אילתורים (נשק, רכבי שיירות המזון לירושלים הנצורה). היו גם טעויות גדולות (ע"ע אנית המעפילים "פאטריה" ואנית הנשק "אלטלנה") אבל המטרה לכינון מדינה יהודית היתה מאד ברורה. עד היום בואכה העיר חיפה מול הים על כתף הר הכרמל נמצאת אותה אנית מעפילים ששמה יאה לה "אף על פי כן". מדינה בדרך.

בשבעים השנים שעברו מאז המלחמה הנוראה, בה נספו למעלה משמונה מליון יהודים ויש משערים למעלה מזה, עם ישראל הגיע להישגים מרשימים הן בשטחי התרבות והרוח, הן תורניים, הן מדעיים, צבאיים ועוד היד נטויה. מאז החזון הפך למעש ויש גם את רפא"ל ויש גם את תע"ש. ממשלות עולות ממשלות יורדות. יש כרטיס חבר ויש גם קלפיות. הביקורת העצמית גובלת בגלותיות שמונעת מהעם להלך קוממיות. ואם אנו מתפללים ל"ותוליכנו קוממיות לארצנו" הרי שגם "קוממיות בארצנו" חשובה.

ולצערנו, יש ארגונים כמו "הועד למען החייל" ויש ארגונים "הועד נגד החייל". החיילים האמיצים מוסרים את נפשם על הגנת הארץ. ואלו מהמחסומים טוענות כי לא לנו הארץ. ראיית הנולד היא לא דבר מולד. היא נוצרת מלימוד והבנה וגמישות. לא מחזרה על מאנטרות נדושות. כדי לתת לממשלה יתר תקיפות. חייב להיות ממשלה עם מירב השקיפות. זריקת בוץ לכל עבר בתקוה שמישהו יתלכלך. אלו טכניקות של טירון שבתחילת דרכו מהלך. לא ראוי להעלות מהאוב דברים שעליהם עבר הכלח. בתקוה לזכות בעוד בוחר ועוד פלח.

לכאורה דומה כאילו לא עברה עלינו שואה שממנה היינו צריכים ללמוד איך לחיות באחדות ובליכוד. לאחרים נראה שכל צעד שנעשה יהיה בוקה ומבולקה מכשול ומילכוד. ראינו כבר כאלה שתחת לחץ לא יכולים לתפקד. אבל דורשים בסיסמאות מההמונים להתפקד. כמו שכבר אמר הסטיריקן המפורסם "סליחה שניצחנו".. ואוסיף לדור שלא הבין את השואה "סליחה שנצלנו". כאילו שיש לנו לדאוג על מה העולם יקפיד.

כאילו שחייבים אנו להתנצל ועל כל דבר סליחה להגיד. מה זה צריך להביע , כשאין להם באמת מה להציע? לתת שטחים תמורות שטיחים? לתת חבלי ארץ לאלו שאומרים לנו הארץ? המציאות טופחת השכם והערב על פניהם. והם מפריחים סיסמאות כאילו הארץ רק שלהם. לתת פה ולתת שם למסור פה ולמסור שם בשביל איזה הסכם הזוי. ולחשוב ששירות בצה"ל זה כבר נהיה דבר בזוי. ומשום מה בצורה כפייתית. מתמידים הם לרקוד את ריקוד "מה יפית". גם על התקשורת עברה כוס התרעלה. שלעתים נראה כי החדשות הם בעצם רק משאלה. אם לפני שנים רבות ונוכל לבדוק זאת בראשית מאחרית. התקשורת על סוגיה השונים היתה שקולה ואחראית. עתונאים מיוזעים עם מגבעת וז'קט. עמדו על קוצו של יוד של כתב העת. בדקו כל בדל מידע לוודא שאכן הוא אמת.

וכיום אחרי כמה דורות, הולכים להם אנשי התקשורת מעדנות. יליד הארץ המשכים ומעריב. היודע את הידיעות הראשונות וגם האחרונות. מגיש חדשות שממש לא נבהל. לדעת שלדבריו יש השפעה על דעת הקהל. נוספו על כל אלה גם אנשי התקשורת הזרה. שעתונאות עבורם היא ממש עבודה זרה. ולא יסלדו מכל דרך ומכל צורה. להוסיף לעתון עוד שורה ארורה. להשמיץ ולזהם את האוירה. ולאספסוף אשר על דרכם "נקרה". יחלקו עוד כמה דולרים או איזו תשורה. וכל זה בריש גלי כשהשמש מאירה. ומעמידים דבריהם על חובת הציבור לדעת. אפילו שנראה לכל שהדבר למעשה הוא כאיבוד לדעת.

לעתים נראה שיש כאן דו שיח של חרשים. כאילו שלשמאל יש אי אילו המצאות וחידושים. יש אלה שחוזרים על משפטים שחוקים. ולא בוחלים אפילו למחזר מעשה בבקבוקים. להוכיח קבל עם ועולם שהם ממש צודקים. הם, מבלי משים, מעודדים ונותנים עידוד ועזרה. ורוח גבית לאלה שזורקים בקבוקי תבערה. לכאלה ושכמותם לא יועילו הסברים או סברה ישרה. אמת המידה היחידה למו"מ וכל מיני "הבנות". חייב שתראה בעליל את אמיתות הנכונות. בראש ובראשונה הפסקת הקורבנות.

ההעזה הנבובה שיש לאויבים הוא בעיקרו התרסה. שבה הופכים לחגיגת נצחון כל תבוסה. מול עיי חרבות רואים את החיוך המטופש מרוח על פני המנהיגים. אלה היודעים את הענין לפני ולפנים מבין היטב על מה הם חוגגים. הרי לכל מחבל שביצע מעשה חבלה או רציחה. יש פיצוי מתאים לו ולכל בני המשפחה. התשלומים הם כאלה שלהיות שהיד אפילו בן יחיד. אין לאף בית אב מה להפסיד, כי זאת "תכנית חסכון לעתיד". וטוב שראינו לאחרונה. שיש מהם בעלי תבונה. כבר רואים פה ושם נצנים של התפכחות. אבל עוד חזון למועד לראות איך העורמה תהפוך לפיקחות.

אנו כאן יושבי הגולה קשובים לכל ניע וזיע בארץ המכורה. נדהמים מידי שומענו את נציגי השמאל מוציאים את דיבת הארץ רעה. אלה ה"לוחמים" המברברים עצמם לדעת וכביכול "שוברים שתיקה". לכל אמצעי תקשורת שיבלע את דבריהם בשקיקה. בימינו כל טיפש יודע שעניין המודעות הוא מאד משני. ראשונה במעלה היא מיסחור זמן אויר עם פלפול דרשני. הלא איך יעלו את ה"רייטינג" המקולל. אם לא יעוטו על איזה "סקופ" כמוצאי שלל. חצאי אמיתות וניסוח לא הכי מדויק. וכל העולם מצטט את דבריו של איזה דג רקק. יש ורשת חדשות תשלח איזו התנצלות שתשמע כקול דממה דקה, ואחרת תתפלסף לה לאמר "חרגנו מכללי האתיקה". למצער יש לומר לכבודם הרם. הנזק הכבד כבר מזמן נגרם.

כל אזרח המדינה היושב בארץ ישראל הריבונית יידע דבר זה. לא בכדי אמרו חז"ל "כל ישראל ערבים זה בזה". אומות העולם בוחנים את מעשינו כיהודים בכל מקום בעולם. עבורם כל יהודי כגר או כאזרח הארץ בה הוא יושב שייך לארץ ישראל מאז ימי עולם. ויה"ר שיקויים בנו הכתוב: " בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם, בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם כָּל יְמֵי עוֹלָם". ועל כן ובגלל זה לא נשכח לעולם, כי בזכות אבינו שבשמים רבונו של עולם. זכינו לאותו מעמד האמור לעיל "לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם..." ויהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם.