כן ירבה וכן יפרוץ (שמות, א,יב).

הפסוק המפורסם הזה שתחילתו "כאשר יענו אותו", נמצא היום בפי כל אחד מאחינו ואחיותינו החרדים, בהתייחסם לתוצאות הצפויות מאובדן המקום סביב שולחן הממשלה וועדת הכספים. הפסוק, הכתוב ממש בתחילת חומש שמות, מקשר אותו למצריים שניסו בכל כוחם להתחכם ("הבה נתחכמה לו") מול הבעיה הדמוגרפית של פן ירבה ופן יפרוץ. הפתרון המקורי הראשון של פרעה היה, למי שלא זוכר, למנות שרי מסים למען ענותו בסבלותם. (האם זה מזכיר משהו מימים אלה?). התוצאה הלא צפויה של עצה זו, רשומה בכותרת המאמר. ולא רק זאת, ה"ירבה" וה"יפרוץ" הגיעו לממדים כאלה שהמצרים המסכנים כמעט וקצו בחייהם מרוב היהודים שהקיפו אותם.

כשעצת המסים נכשלה הפעיל פרעה את עצתו השניה של בלעם הרשע (מדרש רבה, א, ט', ויאמר אל עמו): להעביד את בני ישראל בעבודת פרך (האם גם זה מזכיר משהו מתוכניות ימים אלה?). את העצה השלישית שיעץ אותו רשע, הס מלהזכיר (לבושתנו, יש ביננו הדוגלים אף בזה).

הציבור החרדי והציבור החילוני נמצאים זה מספר יובלות (מאז תחילת האמנציפציה ויציאת היהודים מהגטו) במחלוקת עמוקה. זה טוען כולה שלי וזה טוען כולה שלי. זה טוען שיהודי אמיתי חייב להיות לבוש שחורים כאבות אבותיו, ולחבוש את ספסל בית המדרש מזריחה עד שקיעה. וזה טוען כי הזמנים השתנו ועל היהודי האמיתי להשתלב בסביבתו המודרנית. הציבור החרדי טוען כי אנשי "תורתו היא אומנותו" הם המגינים האמיתיים של האומה (והמדינה), בעוד שהחילוני המביט במציאות בעיני בשר ודם, רואה בהם רק משתמטים ואוכלי חינם.

לציבור החרדי יש קבלות על נכונות טענותיו. החשיפה לרחוב החילוני מפתה, ומפילה קורבנות. יעידו על כך הנפשות הרבות שמאבד ואיבד הציבור הדתי לאומי לטובת (לרעת) הפלג החילוני. אך השאלה האמיתית היא האם גם היום מוצדקת הגישה השמרנית של הסתגרות בד' אמות כאשר העדה החרדית כבר איננה מתי מעט, וברוך השם, הם פרו ורבו ומלאו את הארץ.

כאז כן עתה, הנשים החרדיות הן הנושאות ששה בכרס אחת ומקריבות עצמן על מזבח האמונה בצדקת דרכו של הזרם החרדי. הגברים לעומתן, ממיתים עצמם באוהלה של תורה. במצריים, עבדו בני ישראל בפרך על מנת לקבל מפרעה, חינם, את הדגה, הקישואים, ושאר ירקות. כאן עובדות הנשים בפרך על מנת לקבל חינם, את תמיכת המדינה במשפחות ברוכות הילדים.

אינני בא בטרוניות אל הציבור החרדי על התנהגותם בעבר. כפי שציינתי, כאשר הציבור הדתי היה קטן ודל, היה הרבה מהחכמה לשמור רגל אחת יציבה על הקרקע. אך הזמנים השתנו. יחסי הכוחות בין הגושים השתנו לטובת הציבור הדתי והחרדי, ועל כן יש מקום לשקול נקיטת גישה חדשה, פתוחה, הנובעת מביטחון בצור ישראל וגואלו, ומההישגים עד כה.

שר המשפטים הנוכחי, מר טומי לפיד ומפלגתו שינוי, הם רק קצה הקרחון המבטא את רגשות הדחייה העזים הפועלים בקרב הציבור החילוני כלפי הציבור החרדי. וחמור מכך שרגשות אלו מופנים גם כלפי דת ישראל. אמת, חלק ניכר מרגשות אלו נובעים מבורות והסתה, אך עדיין, וזאת אי אפשר להכחיש, אי נטילת חלק בעשייה והגנת המדינה של הציבור החרדי, תורמים לכך מאוד.

אבותינו, עמלו קשה בעבודה כרועי צאן (אברהם ויעקב) ובשדה (יצחק). ביום, תחת שמש לוהטת, ובלילה בקור מקפיא עצמות, מעולם לא סמכו על ניסים ועל נפלאות לפרנסתם. גם משה רבנו במלחמתו בעמלק, שלח את יהושע ולא את הקב"ה לעשות את המלחמה.

לא קשה לזהות מתכונת זאת גם בהיסטוריה הקצרה של ימינו. (כמעט) כל מי שהשקיע יזע, דם ודמעות בהקמת המדינה – הצליח.

הנסים בעם ישראל חדלו ברגע שבני ישראל שבאו ממצריים, חצו את הירדן.

במדבר, ירד מן מהשמיים, אבל כיצד ירד מן מקופת האוצר הריקה?.

יש על כן מקום, לעניות דעתי, לקום ולהכריז ברבים, שתורה ועבודה הם שני מרכיבים המהווים סימביוזה בחיי אדם שומר מצוות. הנוער עד גיל 18 הוא תלמיד תורה. מ- 18 ומעלה הוא ישתייך ללומדי התורה העובדים לפרנסתם. (רוכשים מקצוע ונכנסים למעגל העובדים). העשייה (עבודה) תאפשר לממש את היכולת להיות לומד תורה, כאשר הוא כבר לא תלמיד תורה (אם אין קמח אין תורה). הגיע הזמן שלומדי תורה יהיו בעלי מקצועות מבוקשים בכל ענפי הפעילות האנושית. הציבור החרדי חייב לחזור למקומו הטבעי בראש המחנה, ולשמש דוגמא לכל תושבי המדינה. התחמקות מעבודה גובלת בימים אלו בחילול הקודש. אבותינו במסכת אבות (פרק שני,ב) פסקו כי "כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון".

לסיום, הרשו לי לצטט רמב"ם אחד נשכח, מספר המדע, הלכות דעות, פרק ה, הלכה יא.
"דרך בעלי דעה, שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה. ואחר-כך יקנה בית דירה. ואחר-כך ישא אישה. שנאמר: מי האיש אשר בנה בית ולא חנכו?, מי האיש אשר ארש אישה ולא לקחה?. אבל הטפשין, מתחילין לישא אישה, ואחר-כך, אם תמצא ידו, יקנה בית. ואחר-כך בסוף ימיו, יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מהצדקה. וכן הוא אומר בקללות: אישה תארש, בית תבנה, כרם תיטע. כלומר, יהיו מעשיך הפוכין, כדי שלא תצליח את דרכיך. ובברכה הוא אומר: ויהי דוד לכל דרכיו משכיל, וד' עמו"

גם דוד המלך, שהרמב"ם שלפנינו רואה בו ובדרכי התנהגותו, דוגמא ומופת, תחילה עשה ורק אחר-כך ד' הצליח דרכו.

בעבר, בימי חירום, כשהציבור החרדי היה קטן ודל, שאני. אך היום, משחלפה הסכנה, יש ללמוד רמב"ם זה מחדש.

אני תקווה כי מנהיגי הציבור החרדי, ייקחו דברים אלו ללבם, ובעצה אחת עם כלל ישראל יסיקו את המסקנות המתבקשות.

ויחזור הקודש לתפארתו, במהרה בימינו , אמן.

מילות תודה
1, את הרמב"ם שציטטתי, למדתי מפי מורי ורבי, הרב אהרן כ"ץ, ראש המכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר-אילן, בכולל של יום השישי, בשיעור שהוקדש להלכות אישות, יבמות, יב, ב, שלוש נשים משתמשות במוך.

2. חלק מהרעיונות הכלולים במאמר שייכים לחברי ורעי ד"ר אריה-לייב גולצגקר, ונכללו כאן בשינויים קלים, בהסכמתו המלאה.



אלכס לכיש הוא מהנדס מוצר בכיר, באחד המפעלים הידועים בעולם.