מאיפה הכסף

ישראל היא המדינה הדמוקרטית היחידה בעולם שבה יש ארגונים שנהנים מתמיכה כספית של שגרירויות וממשלות זרות.

ד"ר יועז הנדל , י"ד בשבט תשע"ה

יועז הנדל
יועז הנדל
צילום: מיטל כהן

אחת התופעות המרתקות בפוליטיקה הישראלית היא יבוא של יועצים זרים בימי בחירות. הפטריוטים הכי גדולים מחפשים את היועצים הזרים הכי גדולים.

לכל איש יש יועץ, ולכל יועץ יש סוקר. כולם מדברים אנגלית ומבינים את ישראל בערך כמו שאני מבין את הלך הרוחות בסקוטלנד.

הם יודעים להפריד בין מדיני לכלכלי, אבל לעולם לא יצליחו להבין מה ההבדל בין בוגר צנחנים לבוגר עיתון "במחנה", בין ישראלי מרחביה לישראלי שגר בלוד. בין דתי־ציוני מאפרת לדתי־ציוני מהר ברכה. הידע שלהם מסתכם במספרים שאספו בשבילם, בסיסמאות קליטות, לא באופי שבלעדיו אי־אפשר להבין דבר. בכל פעם אני מתפלא מחדש מה חושבים לעצמם ראשי המפלגות? מה יש במוחותיהם של שחקני הרכש שאין במוח הישראלי? ישראל מסובכת לישראלים, לאנשים מבחוץ היא כמעט בלתי ניתנת להבנה.

אחרי היועצים (אולי לפניהם) מגיע הכסף. בחינה של מקורות המימון למפלגות השונות מגלה שלפוליטיקאים, מימין ומשמאל, יש תורמים זרים שמאוד מעניין אותם מי ייבחר בבחירות המקדימות. אגודות ידידים ששוכנות בניו־יורק ואוספות כסף. ושליחים מטעם חברי אופוזיציה, שרים וראשי ממשלה משנוררים בעונג ומפתחים קשרים וחוסן כלכלי לפוליטיקה שלהם. ישראל היא מגרש משחקים של מיליונרים מחו"ל, ללא הבדלי מחנה פוליטי.

כיוון שכולם שווים בפני הכסף הפוליטי, סיפור העמותות שמפרסם הליכוד מעניין בהיבט אחד — המעורבות של ממשלות זרות ותרומתן לנעשה בישראל ובזירה הבינלאומית. אם אכן, כפי שנטען, כסף עבר ממדינה לעמותה ובסוף הגיע לקמפיין נגד הממשלה — יש כאן בעיה חמורה שכדאי לא להתעלם ממנה. אם מדובר בכסף פרטי, אז "הפרשה" תסתיים במסיבת עיתונאים של אקוניס ורגב (אגב, לליכוד יש מסבירים טובים יותר) ובמפח נפש. ובכלל, כדאי לשים לב שכל הצדדים גרים בבתים מזכוכית – ולכן רצוי להימנע מזריקת אבנים אחד על השני.

בשנים האחרונות עלה וירד שוב ושוב חוק העמותות, הייתה זו הזדמנות מצוינת לדיון במקורות המימון של ארגונים פוליטיים בישראל. למרבה הצער והניסיון, הזדמנויות מהסוג הזה נעלמות בהצהרות לעיתונות ובוויכוח נטול תוצאות.

ישראל היא המדינה הדמוקרטית היחידה בעולם שבה יש ארגונים שנהנים מתמיכה כספית של שגרירויות וממשלות זרות. מדובר במעורבות ישירה במיליוני דולרים בשנה. חלק מהארגונים עוסקים בזכויות אדם, חלקם עוסקים בפוליטיקה. לכולם משותפת הביקורת נגד המדיניות הישראלית.

מדינה דמוקרטית — כל מדינה — זקוקה לביקורת חיצונית. מדינה דמוקרטית זקוקה גם לארגוני זכויות אדם. יש לי ביקורת נוקבת נגד ארגונים דוגמת "שוברים שתיקה" ו"בצלם". בעיניי, מעבר לשיח ההכפשות שהם מנהלים ברחבי העולם, הם מזיקים למטרה שלשמה קמו, ובכל זאת זכותם לפעול, לבקר ולנשוך ככל העולה על רוחם. יש לי ביקורת קשה על ארגונים דוגמת עדאללה, שקוראים להפוך את ישראל ממדינת לאום למדינת כל אזרחיה, ובכל זאת בדמוקרטיה חופשית דוגמת ישראל הם פועלים, בניגוד לרצוני, כרצונם.

השאלות המהותיות הן לגבי התמיכה מחו"ל, וליתר דיוק מה מקור הכסף. בישראל תרומות פרטיות מעודדות פעילות אנטי־ציונית וציונית ללא הפרעה. כסף פרטי מעודד התיישבות ביו"ש ונסיגה מיו"ש. יש כספים שמגיעים לשלום עכשיו ולמועצת יש"ע. הכל פוליטי, לכולם יש קשרים במפלגות, הכל סביר. כותב שורות אלה פעיל בהתנדבות בשלושה ארגונים שעוסקים בציונות ונהנים מתרומות של יהודים פרטיים מחו"ל.

הסביר הופך ללא סביר כשמדובר בממשלות שמנסות להשפיע על הנעשה כאן. באתר האינטרנט של ארגון NGO מוניטור מופיעה רשימה של ארגונים ישראליים שמקבלים מימון מממשלות ברחבי העולם. חלקם קוראים לחרמות נגד ישראל. יש ארגונים שעוזרים בתביעות נגד קציני צה"ל או קוראים לסרבנות. כל אלה פעלו ללא הפרעה בשנות שלטונו של נתניהו.

אם יש פרשת עמותות רצינית היא נובעת מחוסר היכולת של השמאל והימין להסכים על כללי משחק דמוקרטיים ברורים. להבין איפה עובר הגבול של הכסף. כל השאר זה קמפיין בחירות של יועצים זרים נגד עמותות זרות ויהודים זרים על כסף זר.

מתוך "ידיעות אחרונות"