מקדם ההגנה להטרדה הבאה

העיתונאית אמילי עמרוסי מציעה למשטרת ישראל לאמץ את כללי ההלכה היהודית ובכך למנוע פרשות מביכות ומיותרות.

אמילי עמרוסי , י"ד בשבט תשע"ה

אמילי עמרוסי
אמילי עמרוסי
מירי צחי

התבקשתי לנדב את קולי לקריינות לסרטון של תרומה עבור מטרה כלשהי.

כשהגעתי לאולפן ההקלטות של יהושע בשמונה בערב, גיליתי שהאולפן נמצא בתוך הבית שלו; אשתו לא בבית, והילדים ישנים. הוא השאיר את דלת הבית פתוחה. וגם את הדלת של חדר ההקלטות. קריינתי את מה שהייתי צריכה לקריין, ונפרדתי מיהושע, שנשאר לעמול ולנקות את רעשי הרקע הזערוריים שנגרמו בגלל האולפן הפתוח.

לא ביקשתי ממנו להשאיר את הדלת פתוחה כי חששתי שיפגע בי מינית, והוא לא עשה זאת כדי שלא יאשימו אותו לשווא במשהו - שנינו היינו פשוט מחויבים להלכה שנקבעה לפני אלפי שנים.

דיני ייחוד (איסור על גבר ואישה שאינם נשואים להיות יחד בחדר סגור) כוללים הסתעפויות לתרחישים שונים כגון שהייה יחד במכונית באזור מבודד או חשוך וסיטואציות מקצועיות על כל רצף האפשרויות. לעיתים זה נראה אנכרוניסטי, לא רלוונטי, נעדר אמון בנו כבני אדם, ולעיתים נורמות המציאות וחיי היומיום לא מאפשרים להקפיד על כך בקלות. אבל כאשר מתבררים (שוב) ההיקפים של תרבות הניצול וההטרדות במשטרת ישראל - בלוז רע לכחולי המדים - אתה חושב לעצמך שחז"ל דווקא ידעו לקלוע היטב לנפש האדם.

הסביבה שלנו מבלבלת במסרים סותרים: מצד אחד: לעולם אל תחבק שוטרת שעובדת איתך. מצד שני הלהיט הגלגל"צי התורן, דרך השלום, מתאר שני אנשים זרים שנפגשו לפני חמש דקות וכבר היא מזמינה אותו "אולי נלך לחדר", ו"אתה יכול להישאר פה גם לישון".

השר לשעבר יצחק אהרונוביץ' המליץ לחייב כל קצין במשטרה בשאלת פוליגרף על יחסי מין שקיים עם שוטרות. אולי במקום כל זה יחייבו את השוטרים בשמירה על דיני ייחוד העתיקים?

איש לא טוען שהחברה הדתית חפה מחציית קווים בתחום שבינו לבינה. עבירות בתחום המוסר ועבירות מין פליליות קיימות בכל חברה. אבל חלון זכוכית שקוף על דלת חדרו של מנהל בית הספר - מה שראיתי בבתי ספר דתיים רבים - הוא מנגנון קטן שעלותו 400 שקלים ומפחית דרמטית את אפשרות הפגיעה המינית תוך יחסי מרות וסמכות.

באולפנה ביישוב נריה היתה במשך שנים מנהלת אישה. לפני שנתיים, כשנכנס גבר לתפקיד הזה, מיהרו לפעור חלון זכוכית בדלת משרד המנהל החדש. כך קובעת ההלכה, וכך מתאפשר למורות ולתלמידות לשבת עם המנהל לשיחה אישית, בפרטיות מלאה, אך תוך הגנה עליהן כנשים.

אדם דתי שאני מכירה, מבעליו של משרד עורכי דין משגשג, מקפיד שמתמחות ומזכירות לא יעמדו מאחוריו ויראו את מה שמוקרן אצלו על מסך המחשב; הוא פשוט מסובב את המסך לצד השני ומבקש מהן להצביע על הצג כששולחן מפריד ביניהם. נשים במגזר הדתי שעובדות תחת מנהלים גברים בדרך כלל לא ימצאו עצמן עימו בחדר אחד סגור.

לפי כללי ההלכה, יכניסו אדם נוסף לחדר או ישאירו את הדלת פתוחה מעט. גם כשמדובר בדיונים מסווגים מוצאים פתרונות יצירתיים. זה לא משנה אם החשש הוא מהחוק או מההלכה - חשש מוליך להתנהלות זהירה. היכרות עם האינסטינקטים האנושיים ומנגנונים מונעי־ניצול ירחיקו מאיתנו פרשות כמו "ניצבים־וילך".

מתוך "ישראל היום"