ציפיות

הרב דב בערל וויין , כ"ב בשבט תשע"ה

הרב דב בערל וויין
הרב דב בערל וויין
ערוץ 7

חלק גדול מהתגובות שלנו לדברים שמתרחשים נקבע על פי הציפיות שהיו לנו מהאירועים או מהאנשים הנוגעים בדבר.

כשיש לנו ציפיות גדולות להצלחה, למוסריות ולהתנהגות אלטרואיסטית מהמנהיגים שלנו, בין אם הם פוליטיים או דתיים, לאומיים או אישיים, אכזבה היא כמעט תמיד בלתי נמנעת. וכגודל הציפיות, כן כאב האכזבה.

חלק ניכר מהאכזבה הזאת נובע מכך מהעובדה הפשוטה שההתנהגות של הגיבורים שלנו היא התנהגות אנושית נורמאלית בנסיבות שבהן אנחנו מצפים מהם, משום-מה, להתנהגות על-אנושית. הציפיות האלה שלנו מתפתחות בעקבות התדמית והדימוי הציבורי של אותם מנהיגים, שתמיד מקפידים להצטייר כחכמים יודעי-כל ונטולי אנוכיות, כאנשים שמעל לכל קטנוניות וחולשה אנושית.

הואיל והם הציגו את עצמם בדרך הזאת, תמיד חל עליהם הכלל של החברה שלנו: ככל שאדם נמצא גבוה יותר, הנפילה שלו קשה יותר. אנחנו רואים את זה גם בהקשר הלאומי ביחס למדינת ישראל מצד חלק ניכר מהמנהיגות הפוליטית והאקדמית באירופה.

לא מכבר הצהיר אחד משרי החוץ של מדינות סקנדינביה בגלוי: "אנחנו מצפים מישראל להרבה יותר ממה שאנחנו מצפים מהפלשתינאים או מהערבים. במובן זה, נכון שיש לנו מוסר כפול בכל מה שנוגע למדיניות במזרח התיכון ולאירועים באזור הזה." ההצהרה מאירת העיניים הזאת רק מדגישה את העובדה שלכל אורך ההיסטוריה ציפו מהיהודים להיות יותר נוצרים מהנוצרים, יותר ליברלים מהליברים ובוודאי יותר פציפיסטים ושוחרי שלום מכל אדם אחר.

את הציפייה הזאת, בלתי הוגנת ככל שתהיה, טיפח הדימוי העצמי של היהודים עצמם. הגישה הזאת שמטפחת ציפיות בלתי הוגנות ובלתי מציאותיות עברה כיום גם לתחום הציפיות שיש ליהודים רבים ממדינת ישראל. כשמנהיג צרפת שארל דה-גול כינה אותנו עם "אליטיסטי", הוא נתן ביטוי לגישה שיש ליהודים רבים כלפי עצמם. ולכן, כשיהודים אינם מתנהגים באופן אליטיסטי, האכזבה של העולם ושלנו מעצמנו באמת קשה.

העולם היהודי, במיוחד המגזר הדתי אורתודוכסי, מתאושש עכשיו מכמה תקריות מביכות שהתרחשו בתחום הישיבות וחצרות חסידויות, תקריות שנוגעות לרבנים מקובלים, לחילוקי דעות אידיאולוגיים, למעשי שחיתות ולאישומים פליליים נגד רבנים מכובדים, מנהיגים פוליטיים חזקים ופרנסי ציבור. אנשים דגולים ומוסדות קדושים לכאורה ירדו לשפל המדרגה בסדרה של תקריות מבישות ומצערות שהתקשורת מפרסמת בראש חוצות בישראל וגם בארצות הברית.

כל התקריות האלה כואבות הרבה יותר בגלל העובדה שציפינו מהם ליותר. אם סיעות יריבות באחת הישיבות הגדולות בעולם יכולות לפתוח בקטטה באמצע התפילה על שטחי שליטה ואינטרסים, קצת קשה לעודד יהודים פשוטים יותר ללמוד תורה ולהתפלל בכוונה. וכל זאת רק מפני שהיריבים עצמם בחרו להציג את עצמם כטליתות שכולן תכלת וכבעלים האמיתיים של אוהלי יעקב.

אך טבעי שאנחנו מצפים מהם להתנהגות טובה יותר, שאנחנו מצפים מהם לאיפוק ולקדושה, לסובלנות, לשלום ולנכונות להישמע להסכמים שאליהם הגיעו בבתי הדין הרבניים. כשהציפיות האלה מתנפצות על ידי מה שיכול להיקרא, לדאבון הלב, התנהגות אנושית "נורמאלית" – אנוכיות, אינטרסים, מלחמה על שטח ותאוות בצע – הייאוש והמבוכה של המתבונן מן הצד גדולים שבעתיים.

נדמה שיש רק שתי דרכים להתמודד עם המחלה הזאת של השערורייה והמחלוקת: האחת היא פשוט להנמיך את רמת הציפיות שלנו מהמנהיגים והמוסדות – להודות בכך שהם יכולים לשגות, שהם לא בהכרח קדושים כפי שהם מתיימרים להיות ושטעויות אנושיות – גם אם הן מבישות – יכולות לקרות ובוודאי יקרו.

נראה שזאת הדרך שהתנ"ך והתלמוד בוחרים כשהם דנים בחייהם של מנהיגים גדולים בעם ישראל מתקופת בית ראשון ואילך. אין ארוחות חינם. באופן פרדוקסלי, נראה שזה לא מפחית מגדולתו של המנהיג או ממעמדו ההרואי בעיני העם היהודי. אדרבא, זה רק מחזק את האנושיות שלו ואת היכולת שלנו להזדהות עמו וללמוד מנסיבות חייו ומהאתגרים שאיתם התמודד. למעשה, הדרך הזאת מלמדת אותנו לפתח ציפיות מציאותיות מבני אדם, ובכך היא מצמצמת את תחושות החרדה והייאוש שציפיות לא מציאותיות תמיד מעוררות בנו בסופו של דבר.

הדרך השנייה היא לתבוע מהמנהיגים שלנו הישגים גבוהים באמת, לדרוש מהם לחיות הלכה למעשה את הדמות הציבורית שהם מקרינים ולהתנהל בהתאם לאופן שבו הם מתארים את עצמם בתקשורת. טיוח חסרונות והתעלמות מכל המקרים שבהם המלך הוא אכן עירום יובילו רק לחרפה ציבורית ולאסון אישי. הייתי מציע לאמץ את שתי הגישות האלה במקביל ובדרך זו לבצר את החברה היהודית ולחזק אותה.