כאב ותקווה

מיכל לוין , כ"ב בשבט תשע"ה

מיכל לוין
מיכל לוין
צילום: ערוץ 7

יום שני בערב. 12 בינואר. אני שומעת באיחור על הפיגוע בצרפת. עירנית כפנתר . שוכבת במיטתי . אחת בבוקר . סורקת את האינטרנט במין טירוף.

מחפשת עוד פרטים . רוצה לדעת. כ-ל , כ-ל , כ-ל פרט. ליבי דופק בעצמה בעוד אני קוראת. מרגישה את הדם הזורם בגופי. שורף לי. צורב לי.

למה? למה את ממשיכה לחפש? אני שואלת את עצמי. לא מספיק הצער שחווית מרצח אבי? האם את מחפשת להגביר את הטראומה? אולי את מזוכיסטית? ברור לי שלא.

אני מהמאמינים שכל כאב בא עם מטרה. לכאב גדול יש מטרה גבוהה.

אני פורצת בבכי. מאפשרת לכאב לזרום. בתוך כל גופי. בחופשיות. מאפשרת לו להתפרץ דרך עיני. הוא נכלא לו בתוך טיפות המים המלוחות להם קוראים דמעות. דם . מות שניהם במילה דמעות, אני חושבת. מרגיש לי טוב לבכות. רודפות אותי המחשבות.

בעוד ארבע שעות עלי להתעורר ולהתחיל את היום בתפקיד אמא ואחראית בעסק. להיות בעלת השראה טובה לביתי ושותפי לעבודה. ההגיון אומר לי שעלי לעלות לישון. "זה פשוט מיכל, להירדם. אין לך בעיות שינה", אני שומעת את עצמי.

"איני יכולה", אני עונה. "תראי מה עובר על אחייך בני דמך".
"אז ...לא מדוייק, איני רוצה", טוב לי לבכות.
"את באמת רוצה לכאוב עוד? באמת מיכל?", חוזר לו הקול שהוא גם כן אני.

ובמקום להגיב אני נזכרת באותו יום רביעי בו נחתתי בארץ לשבת את ימי אבל אבי. מהשדה אספו אותי דודתי וגיסתי. מצבי לא היה טוב בלשון המעטה. למרות , שלאחר הטיסה הייתי מחוזקת מעט. ציפיתי מאוד להיות חבוקה בזרועות אימי אחי ואחיותי.

הגענו להר נוף. לבית הורי אפשר להגיע משני רחובות שונים אך ביקשתי שיסעו דרך רחוב אגסי. מחלון הרכב הבטתי בקהל המתקבץ ובשוטרים בכניסה לבית הכנסת , ועיני הוצפו דמעות חרשות. עליתי לבית הורי. הוא היה מלא באנשים. לאחר מפגש קל עם בני משפחתי התחילו אותם שאלות לדחוף במוחי. איפה נרצח בדיוק ? האם האם פחד? האם הספיק לומר קריאת שמע? האיצה בי אותה תחושה שחשתי מקודם במיטתי במיאמי, לדעת ולהרגיש. להרגיש ממש.

פתחתי את שאלותי בפני אחי. היו להם הרבה תשובות. הפרטים עניינו גם אותם. כעבור דקות ספורות מצאתי עצמי צועדת עם גיסי למקום. כן . למקום בו נפל אבי לריצפה והחזיר נשמתו לבורא עולם.

עברתי בין האנשים. למזלי לא הכירו אותי. נעמדתי שם במסדרון ואיבדתי שליטה. התפרקתי. ביחד עם הדמעות הנפרקות מעיני.
נשענתי על אדן החלון מנסה להיתמך במסגרת. הרגשתי אותו קרוב אלי . את קדושתו. את חיותו.
ועם זאת, הסכין מגואלת הדם חתכה את ליבי.

גופי המשיך לרעוד בבכי בלתי נשלט. אילולא משפחתי המחכה לי בביתי והאנשים, רובם גברים, המביטים בי אני מאמינה שהייתי נשארת באותו מקום עוד זמן רב.

אז לא חשבתי שאני מזוכיסטית. היה ברור לי שאותן דקות בבית הכנסת היו בשבילי, ההזדמנות היחידה שלי לחוות עם אבי את דקותיו האחרונות. ברור שרציתי להרגיש אותו. ואת כאבו. לו במקצת. הלוואי ויכולתי יותר. הלוואי יכולתי להחליף אותו ולהותיר לכל אחי הקטנים, שמונה במספרם , את הבלתי ניתן להחלפה. אבא.

חזרתי בדעתי אל מיטתי. הבנתי עכשיו את רצוני לכאוב להרגיש ולדעת. אני רוצה להשתתף. כאילו זה אחי. בעצם לא כאילו. אחי הם. למה חשוב לי להשתתף? כי ... כי זה מרגיש לי טוב . כן. מרגיש לי טוב להשתתף בכאב הזולת. זה מסוג התחושה הטובה כשאת בדרך הנכונה. זה לא צריך להיות הגיוני. ולמי שלא מבין אותי - לא. זה לא מזוכיזם.

מאז איני ישנה הרבה.

בכביש התפתחות שלי, גם כשהיא סלולה, ישנם עליות וירידות . אז אקרא לזה לעת עתה - ירידה. בכיתי כמה ערבים פלוס לילות ברצף. רוצה להאמין שהבכי העכשווי שונה משל אז. בוגר יותר. (למעט כמה פעמים שלא. אל תחשבו שתמיד יש בי חוזק) כאב מתפרץ הבנוי מהתבוננות מעמיקה סביבי. מפיתוח מודעות בה המון אנשים כואבים יום יום את אותו כאב אותו אני מרגישה.

חברתי המתחננת בתפילתה יום יום למצוא בן זוג. מתנמקת בכאבה. רצון עמוק שכאילו, לא נענה.

שותפתי לעבודה, יש לה בן זוג . הקשר שלהם שיטחי. חולמת לעומק. מפנטזת לתת באמת . אז בחירתה בחיי בית מול קריירה יניבו פירות . אזי הצלחתה הזוגית תראה השגים ברורים כמו בקריירה, שבקלות נמדדים.

הנער החיי את ה"חיים הטובים" בפרופיל תדמיתי בפייסבוק במרוצתו אחרי לייקים ובחיפוש אחר ערכו בתוך הבליל.

אימי שחלקה זוגיות מדהימה עם אבי...המחכה לתחיית המתים. אחי ואחיותי שכמהים לחזור מבית הספר לחיק אביהם. שוב.

תמשיכו...

כולם כואבים בדידות כלשהיא.

רצון לאהוב. ולהיות נאהב. רצון לחיבור ושותפות עמוקה יותר. משהוא שהוא רוחני במקצת. כי חומרי זה לא. תחושה שמביאה סיפוק וממלאת את כולך למרות שאינך עושה כלום.תחושה המביאה את הנפש לנינוחות ושלווה. בכולם המחסור קשור בסביבתם. אינם יכולים לספקו לעצמם. אצל כל אחד הוא מתלבש בסיטואציה שונה. ולכולם כולם כואב איפושהוא בתחתית הלב.

לאחרים, נראה לי קשה יותר, כי זעקתם משותקת בכח סטנדרטים התנהגותים שהכתיבו להם סביבתם. אליהם נכנעו מזמן.

לאחרים, נראה לי קשה יותר, צעקתם מדממת פצעים בתוכם ללא האיחוי שמציעה תמיכת האנשים לה זכיתי אני.

ובעצם הכאב העז שאני מרגישה, הדוקר את כל גופי, רודף אותי בוורידי, הוא כאב טבוע של כאילו המון אנשים שמוצא את ביטויו דרכי באותם רגעים. הכאב, קצת באירוניה, מתחשב.

מטרידיני - רק כשיש לו מה למסור לי. מדבר לעניין. תמיד משתף אותי באחריות כלשהיא המוטלת עלי. הכאב ,בביטוי נקבה, הוא עוצמה. הוא רק מבקש שאנצלה.

ולמרות כל הזמן אשר בילינו יחדיו, הכאב ואני. מתפלאת אנכי, איך זה ששפתו זרה לי עכשיו?

מה הוא, הבורא, הבירוקרט של הכאב, רוצה ממני כעת? מהם השינויים התודעתיים והמעשיים שעלי לעשות? אני משתפת אתכם כי אולי כואב גם לכם. אם כן, מה היא דעתכם?

נ.ב. אני אוהבת את החיים : מודה על כל ולכל המתנות הנשלחות אלי בדרכי. גם הכאב.

(  ו..... תודה לערוץ 7 שנתנו לי הזדמנות ביטוי ושיתוף :)