ההבנה המוצלחת של נשיא ארה"ב

חגי הוברמן , כ"ב בשבט תשע"ה

הבה ננסה לתאר את התרחיש שהשמאל ו'ידיעות אחרונות' מטיפים לו כל הזמן: נתניהו קיבל הזמנה משני בתי הקונגרס לבוא ולנאום בפניהם. הוא פונה לנשיא ארצות הברית, מספר לו על ההזמנה ומבקש להיפגש איתו. סביר? הרי זה בדיוק מה שכולם דרשו שיעשה.

ואז מגיעה תשובתו הצפויה של אובמה: לא אפגש איתך בשום מקרה. אל תגיע לוושינגטון. נתניהו מציית.

מה היו כותבים אז בכותרות של 'ידיעות אחרונות'? מה היו כל הבוז'י-לבני אומרים בכל נאומי הבחירות שלהם? 'אובמה קיפל את נתניהו', 'ביבי לא רצוי בוושינגטון', 'לראשונה מאז קום המדינה, נשיא ארה"ב טירפד נאום של ראש ממשלת ישראל בקונגרס', 'שיא חדש בשפל ביחסים בין ישראל וארה"ב', וכו' וכו'.

אז בואו נפסיק להתרגש מידיעות בוז'י-לבני. אובמה אמר השבוע משפט מדוייק אחד: יש מחלוקת עמוקה בין ישראל וארה"ב בנושא האיראני. זה לא אומר שאובמה צודק וביבי טועה. להיפך. לאמריקנים רקורד עשיר של חוסר הבנה במתרחש במזרח התיכון, ונוכחנו בכך רק בשנים האחרונות, כשאובמה פעל להפיל את נשיא מצרים מובארק והעלה במקומו נשיא מהאחים-המוסלמים (למזלנו ולמזלו מצרים נחלצה מהטעות הזו) והתאמץ להפיל את אסד בסוריה, והפך את שכנתנו הצפונית לערב רב של אירגונים איסלמיים עורפי ראשים ושורפי טייסים.

שיעור קצר בהיסטוריה: מי שסייע לשחרר את השד השיעי בכל רחבי המזרח התיכון היה נשיא אמריקני תואם אובמה, ג'ימי קרטר. לפני 35 שנה, בחורף תשל"ט 1979, התרחשה המהפכה החומייניסטית באיראן, שהפילה את שלטון השאה הפרו-מערבי והעלתה את שלטון האייתולות. קרטר, כנשיא ארה"ב, יכול היה למנוע את נפילת השאה, אבל סירב לעשות זאת בגלל שהשאה היה חשוד בעיניו כמי שאינו אמון על 'זכויות אדם'. קרטר הניח לשאה ליפול ולחומייניזם לעלות, ומאז שרוי המפרץ הפרסי כמו המזרח-התיכון בחוסר יציבות משווע. הגרעין האיראני, חיזבאללה, החמאס – כל הרעות החולות הללו הן תולדה של אותו מחדל אמריקני של קרטר, שאיפשר את ההשפעה השיעית על פי האיזור כולו.

בספר '"הנפילה', המסכם את הכשלון האמריקני באיראן, שיצא בשנת 1982 בהוצאת משרד הביטחון, כותבים המחברים ויליאם לואיס ומייקל לידן: "ממשלת ארצות הברית פיגרה תמיד לפחות צעד גדול אחד מאחורי עובדות החיים של המהפכה האיראנית... הסכנות הגלומות בתנועתו של חומייני לא הובנו כהלכה ולא היתה שום תחושת דחיפות, שתביא לגיבוש מדיניות אשר תבלום את התקדמותו...".

בעבר היתה בדיחה, שהאמריקנים מבינים תמיד את המציאות בצורה מדוייקת – בפיגור של שנתיים. למלחמת העולם הראשונה הם הצטרפו בשנת 1916, ולמלחמת העולם השניה בשנת 1941. אפשר להמשיך עם דוגמאות נוספות באזורנו: במבצע סיני בשנת 1956 מנעו האמריקנים מישראל (ומבריטניה ומצרפת) להפיל את שלטונו של נשיא מצרים נאצר, אבל כעבור שנתיים הם בעצמם הנחיתו נחתים בביירות כדי להגן על לבנון מפני החתרנות של נאצר. בשנת 2000 מנע הנשיא בוש מישראל להגיב על התוקפנות הפלשתינית במלחמת אוסלו, ואף אסר על צה"ל לפעול בשטחי A, אבל ב-2002 אחרי מתקפת הטרור במגדלי התאומים, הוא הסכים בלב שלם למבצע 'חומת מגן' באותם שטחים.

ובקשר לעימות עם אובמה – אין חדש תחת השמש. גם בן-גוריון לא ממש הסתדר עם אייזנהאור, ורבין התקוטט עם ג'ראלד פורד, ובגין הסתכסך עם קרטר, ושמיר עם בוש האבא, וביבי עם קלינטון (הגבר, לא האשה). רק ניקסון חיבב את גולדה, והוא עוד היה אנטישמי מטבעו.

לפני 45 שנה נשא משה דיין ז"ל נאום שכותרתו 'אל תירא עבדי יעקב', שנועד לנסוך עידוד בציבור נוכח מלחמת ההתשה שהחלה מתרגשת על המדינה. את הפסוק הזה חשוב לזכור גם היום. אין סיבה לעצבנות ואין סיבה לאבל הלאומי המלובה בידי התקשורת. עימות עם ארה"ב איננו סוף העולם. עברנו כמה וכמה ברקים ורעמים בתולדות העם היהודי, נעבור גם את ברק חוסיין אובאמה.