הקסם של אורי היה בפשטות
הקסם של אורי היה בפשטות

"שרגא" בארמית זה נר. בשבועות האחרונים התפללנו לרפואתו של אורי שרגא בן פנינה. אתמול כבה הנר.

אורי היה עמוד האש, יותר נכון עמוד האור, לפני המחנה. הוא היה חלק מ"האורים והתומים" של אנשי התקשורת הדתיים. אורים היו לנו שניים - אליצור ואורבך - ואת שניהם איבדנו השנה. ושניהם היו בהירי מחשבה וידעו להסביר ולפוגג ערפילים. עם שניהם היה קשה מאוד להתווכח: הם תמיד צדקו. ושניהם גידלו סביבם עיתונאים צעירים, הצמיחו את הדור הבא, פירגנו, תמכו.

אורבך גידל דור של עיתונאים וסופרים שאהבו אותו אהבת אמת. אתמול, בקבוצת ווטסאפ של עיתונאים דתיים, קבוצה שהתגבשה לפני יותר מעשור סביב אורבך, כתבה מישהי: "בור, תהום, בלתי נתפס". למדנו ממנו. הערכנו אותו. חסרנו מאוד את מוצא פיו בשבועות האחרונים. אבל אורי נלחם על חייו.

אתמול נקרע קרע בעולם, ומשהו נגרע. הציונות הדתית נגרעה, והפוליטיקה הנקייה והחברית, והתרבות, ויחסי דתיים־חילונים. איש עניו וחכם, ישר ונעדר קליפות, נחסר מן העולם. ציני אבל לא ציניקן. רגיש אבל לא רגשן. אדם שמחשבתו מהירה כברק אבל הלב שלו גדול ואכפתי.

אורבך ידע להתווכח, אבל בשלווה משכנעת שקנתה לה אוהבים מכל אזורי הוויכוח הישראליים. הוא לא הכיר בריקדות; לא עלה על בריקדות והתעלם ממי שהתעקש לטפס על כאלה. הוא כן הכיר גשרים, וטיפס עליהם בכל הזדמנות: בין דתיים לחילונים, בין ימין לשמאל, בין השכל הקר ללב החם.

אורי התהלך עם מזוודה של ידע, בלי גוגל ובלי ויקיפדיה. הוא ידע המון על המון. וידע לשלוף במהירות את הפריט הרלוונטי, משלל נבואות שווא של עיתונאים, דרך דוגמאות של היסטוריה יהודית שדרכה לעצמה על הרגל ועד ציטוטים מן העבר. הלשון העשירה והחדה שלו היתה תענוג לחובבי משחקי המילים. אבל ההומור היה עבורו הלך רוח נפשי, לא רק פאנץ' מצחיק לבדיחה: הוא לא לקח את עצמו ברצינות יתרה, וביקש מאחרים לעשות כמותו.

רבים הכירו את הכתיבה הפובליציסטית הנבונה שלו, בניין של טיעונים שיש בהם שכל ויושרה, רבים העריכו את הפרק הפוליטי בחייו ואת תפקודו המפתיע והמקסים כשר לענייני גימלאים, אבל לטעמי המפעל החשוב ביותר שהותיר הם ספרי הילדים שכתב. ספרים נפלאים, לא מתחנפים, שאפשר להציב על מדף אחד לצד גדולי סופרי הילדים העברים.

הנונסנס הגאוני של "אסור להפוך תנין בשבת", הפרויקט המונומנטלי של עיבוד אגדות חז"ל "חכמינו לימינו" (הספיק להוציא רק שני כרכים), התחכום שזר לא יבין בסידרת "ילד דתי" ("אולי בשבת יזרקו סוכריות", "מבטיח, בלי נדר") וספרים רבים נוספים.

הקסם של אורי היה הפשטות. הוא דיבר בפשטות ועשה בפשטות. האיש בסנדלים שנא עטיפות. כשהוא רואה אותנו בוכים עכשיו, הוא בטח מגחך מתחת לשפם.

פורסם ב"ישראל היום"