חיבור פוליטי לחרדים - 'בשורה גדולה' או 'טשטוש השקפתי'

הרב יחזקאל קופלד , כ"ט בשבט תשע"ה

הרב יחזקאל קופלד
הרב יחזקאל קופלד
עצמי

בשבועות האחרונים הציבור הדתי נחשף למתקפת הסברה, על חשיבות המהלך של הח"כים יוני שטבון ואלי ישי. אחד המסרים הבולטים והדומיננטיים, הוא על 'הבשורה הגדולה' של איחוד הציבור הדתי לאומי והצבור החרדי.

כמו למשל במאמר של הרב אבינר באתר סרוגים (כא שבט): "יש נרתעים ממפלגת יחד...יש חוסר אמון מובנה. כל זה היה נכון אם היה כאן איחוד טכני לבדו, איגוד תועלתני גרידא. אבל יש הרבה יותר מזה: אידיאה, שמסביבה התאחדו: התורה! התורה במפלגה זו אינה מילה ריקה, סיסמת בחירות. היא אמת. (ובסיום דבריו:) כי זאת המפלגה אינה סתם אירוע פוליטי, אלא אירוע היסטורי-רוחני, הזדמנות לה חיכינו, ואותה לא נחמיץ".

ברצוננו לברר קצת את העניין, ואולי נעיז ונאמר: 'לעשות סדר בדברים', לעיונו של הציבור.

'ארוע הסטורי'?!

במישור המציאותי כולנו יודעים שהסיפור לא התחיל מהחלטה של רבנים ותלמידיהם או סתם אנשים טובים, לאחד סוף סוף את שני הציבורים הנ"ל. אלא הכל התחיל משני אנשים - אלי ישי ויוני שטבון הי"ו - שעזבו את מפלגותיהם וחיפשו מסגרת פוליטית חדשה כמו הרבה פוליטיקאים במצבם, ומזה נוצרה מפלגה זו. אין זה ראוי וודאי לא מכובד 'להלביש' על התארגנות פוליטית כזאת, משמעות של תיקון היסטורי שנעשה כביכול מתוך 'אסטרטגיה רוחנית מחושבת ועמוקה'.

בנוסף לזה ועדיין במישור המציאותי, הרי אין כאן באמת אחדות בין (כל) הציבורים הללו. רובו ככולו של הציבור "בשני הצדדים" נשאר במקומו, כך ביהדות התורה על רבניה ואנשיה וכך בש"ס על רבניה ואנשיה וכך בציונות הדתית על רבניה ואנשיה. רק מעטים עד מאד, אם בכלל, מהציבור החרדי (והמעט הזה מגיע כמעט רק מש"ס) 'מתאחדים' עם חלק מועט של הציבור הדתי לאומי. ואם תאמרו שזה פתח שיניע תהליך מקיף יותר - תרשו לי לפקפק עד כדי לשלול אפשרות כזאת, לא רק מצד ההיתכנות המעשית, אלא בעיקר מהצד האידאולוגי וכפי שיוסבר.

שנאת חרדים?!

ל'בשורה הגדולה' הזו ניתנה בכמה מאמרים והודעות לציבור הכותרת: 'חבר אני לכל אשר יראוך'. יש המחדדים ואומרים שעד עכשיו במקום חברות, היתה שנאה בין הציבורים האלו. כמו שכותב הרב אבינר באתר סרוגים (יז טבת): "אכן זו הצרה הגדולה: עד שלא נעקור את שנאת החרדים, לא נגיע לשום מקום! מדברים דיבורים גבוהים של אהבת ישראל, שכולנו אחים, אך בד בד שונאים את החרדים! התקשורת משקרת יומם ולילה ביחס לחרדים, והדתיים-הלאומיים בולעים את כל השקרים האלה". וכך בקיצור אמר בראיון לערוץ 7 (א שבט) הרב משה הגר: ""מדובר, עבורי, בהתחלה של תנועה יהודית תורנית אמיתית אשר שוברת סופסוף את מחיצות האיבה בין הכיפות הסרוגות לבין הציבור החרדי".

האם כך הוא המצב שיש בזה 'עקירת שנאת חרדים' ו'הפלת חומות איבה'?

אמנם לצערנו, יש בציבור הדתי לאומי אנשים ונוער שחשים איבה לציבור החרדי, כשם שיש אנשים בציבור החרדי שחשים כך כלפי הציבור הדתי לאומי, וכך קיים יחס לא טוב כזה בין אנשים בכל המגזרים כלפי אנשים ממגזרים אחרים.

אבל עם כל הצער, ברור לכל שאת המציאות הלא טובה הזאת, המהלך של שטבון וישי לא ישנה! אנשים כאלו יתכן שאפילו כועסים על המהלך של שטבון ובכל מקרה ודאי שהמהלך שלו לא יכול להשפיע עליהם.

אכן, עם כל הצער על (כל) שנאה בין יהודים, אין כאן ענין אידאולוגי עקרוני! ומה שיותר ברור וחשוב לומר בקול צלול שמעולם לא היתה חלילה גישה תורנית של יחס איבה לחרדים. ויותר מזה כיון שאנשי תורה מקיימים את ההדרכות של התורה וחז"ל, ודאי קיימנו - ותמיד, את הכותרת הנ"ל 'חבר אני לכל אשר יראוך'. זה בא לידי ביטוי למשל, באופן המתואר יפה בדברי הרב אבינר באתר סרוגים (יג שבט) בהסבירו על חשיבות התארגנות זו: "אנו רואים שבבית-כנסת מתפללים יחד חרדים ודתיים-לאומיים – אז למה לא בכנסת?! וכן יושבים באותם שיעורים, ותלמידי חכמים יושבים באותו בית-דין, לומדים אותם ספרים, ומצטטים זה את זה בתשובותיהם". אכן 'למה לא (באמת גם) בכנסת' כדבריו?

למה לא באותה מפלגה?

ובכן, קודם כל במישור העקרוני כלפי בכלל מה שקורה בעם, האם מי שחבר עם מישהו, חייב להיות איתו באותה מפלגה? וכי אין חברים, ואפילו טובים, שאחד שייך לליכוד ואחד לעבודה, או אפילו ליש עתיד? הרי בין החיילים בצבא יתכן למשל שאדם מצביע למפלגת 'מרצ' יהיה חבר עד כדי מסירות נפש עם מישהו שמצביע ל'בית היהודי'!

וכך גם בענין "חבר אני (בתוספת:) לכל אשר יראוך", וזה לא סתם כפי שנבהיר . אמנם אנחנו בהחלט חברים ואוהבים ומרגישים קירבה עם הציבור החרדי היקר והחשוב. ואם מדובר על לומדי תורה שבינינו, הרי הם מכירים את החיבורים והשו"תים החשובים של גדולי התורה שלהם, ומתוך כך ודאי גם מוקירים ומכבדים מאד. ובכלל אנו מעריכים ומכבדים את הדברים הטובים שיש בציבור זה: יראת שמים חזקה, לימוד תורה רחב היקף בהתמדה מרשימה, מפעלי חסד, הקפדה על צניעות ועוד דברים טובים. וגם אם יש לנו לגבי חלק מהדברים הנ"ל ויכוח על מיקוד ומינון ועל הדרך שבה זה נבנה (ואכמ"ל), זה לא מפחית את האהבה וההערכה שיש.

ולמרות כל זה, ולמרות שכאמור מאז ומעולם היה כל זה ברור לנו, עובדה היא שלא היינו איתם במפלגה אחת, כמו שודאי יודע גם הרב אבינר וכך גם משמע מהשאלה שהוא מציג בהמשך מאמרו הנ"ל: "אם זה כל כך פשוט, למה לא חשבו על זה לפני כן?" יסוד התשובה על שאלה זו הוא, שלמרות האהבה והכבוד הנ"ל ובלי שום סתירה והפרעה להם, יש לנו עם הציבור החרדי מחלוקת השקפתית בעניינים גדולים וחשובים.

הויכוח עם העולם החרדי

ועל מה הויכוח? קודם כל בהזדמנות זו יש להוציא מטעות שנשתרשה בתוכנו מזה זמן רב, כאילו כל הויכוח הוא רק על היחס ליו"ש ושאלת הנסיגה חלילה, ומפני זה חושבים הרבה שכל מי שהוא נגד נסיגה מיו"ש הוא כבר בהשקפה שלנו. זוהי בוודאי טעות גמורה שהרי ויכוח השקפתי זה התחיל הרבה לפני שאלת יו"ש ואפילו לפני הקמת המדינה.

הוויכוח הוא על משמעותה האלוקית של המדינה ראשית צמיחת גאולתנו, על בכלל חשיבות ממלכתיות יהודית עם חקלאות, כלכלה וכל המכשירים הלאומיים, על ערך וחשיבות צבא ישראל ועל ערך וחשיבות מצות השירות בצבא זה. כל אותה השקפה שברר מורה דור הגאולה הגדול, הרב קוק זצ"ל. והוא מתייחס גם לאי הבנת חשיבות עניינים אלו אצל החולקים עליו, כפי שכתוב בתחילת ספר אורות: "כי למשיג רק את השטח הגלוי (כוונתו גם לגישה התורנית שחלקה עליו) לא יחסר שום דבר יסודי בחסרון ארץ וממלכה וכל תכני אומה בבנינה".

הנה למשל הרב שלום כהן ראש מועצת חכמי התורה של ש"ס אמר לפני זמן קצר בפומבי שלדעתו לא צריך בכלל צבא יהודי, (אולי כוונתו) מעין מה שהיה כשהיינו בתחילת הדרך של יציאת מצרים: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". אבל לדעתנו צריך צבא יהודי וכשהוא נלחם "בדרך הטבע" ומנצח בעז"ה, זה קידוש השם גדול. ולדעתנו יש עקרונית חיוב לשרת בו גם למי שלומד תורה, כמו שאמר רבנו הרצי"ה בשיחותיו פעמים רבות: "אין פטור רק דחיה".

והוויכוח הוא גם - ולא פחות מכך, על הבנת התהליכים שקורים בדור זה, על איך להבין בעומק וברוחב את העמדות השונות בציבור הישראלי, מתוך הקשבה עמוקה למה שנאמר ונכתב ונמצא בלבבות האנשים בדור, וגם זה על פי הגישה הנדרשת להתבוננות במציאות שקבלנו מהרב קוק במאמר הדור, ובכל תורתו הרחבה ועמוקה.

ניקח כדוגמא לזה את הפולמוס על "חוק הגיוס" שהיה. בקריאת גדולי התורה לבוא להפגנה הגדולה נגד הגיוס נאמר: "בראותנו נסיונות בלתי פוסקים של הממשלה, לעקור ולקעקע את לימוד התורה ואת יסודות הדת והאמונה בכל הדרכים ובראשם הגיוס בכפיה, אנו רואים בכך הכרזת השלטון על מלחמת דת כפי שנעשו על ידי המשטרים האפלים בהסטוריה".

עם כל הסתייגויותינו מהכפיה שיש בחוק, שגם ברור שהיא לא תועיל, וכי אנחנו יכולים להסכים לפרשנות נוראה כזו? לא רק מפני ראיית הגיוס כגזרת שמד, אלא גם מפני ראיית חוק כזה ואחרים כמלחמת דת כמו המשטרים האפלים בהסטוריה.

כפי שרואים הויכוח הוא דו-צדדי כלומר, גם הם מצדם אינם מסכימים עם השקפתנו. וזה לא חלילה מפני שהם לא טובים או לא צדיקים, אלא מפני תפיסה והשקפה שהם מאמינים בה כאמור מזה עשרות שנים. ולחשוב שפתאום בגלל רצון שלנו להיות איתם באותה מפלגה הם ישנו את השקפתם זה לדעתי קודם כל לזלזל בהם!!!

הרב משה הגר אמר בראיון הנ"ל בערוץ 7: "עד רגע זה, נאמני התורה מקרב הציונות הדתית ישבו על הגדר, מתוך רצון לבחון ולהבין את מהותה של המפלגה. אך לאור הצהרותיו החד-משמעיות של הגאון הרב מאזוז הן על גדולתו של הרב קוק, והן על מצוות השירות בצה"ל למי שאינו מקדיש את חייו ללימוד, הבנו כולנו שמדובר בשינוי משמעותי רוחני ואמיתי".

לגבי אמירתו על השירות בצה"ל הרי רשמית זו עמדת אנשי הציבור החרדים מאז ומעולם (אף שבסתר לא חושבים כך). אבל לגבי היחס לרב קוק, ראשית וכי אנו זקוקים ובקשנו אי פעם הכרה בגדלות הרב קוק שהיתה ברורה כפי שידוע לכל גדולי הדור בזמנו?! ויותר מזה בימינו, בכלל כל מי שמצוי בעניין יודע, שבעשרות שנים האחרונות הציבור החרדי בפרסום ובהסברה, מכיר ומודה לגמרי בגדלות הרב קוק. אבל גם אם רוצים להתפעל מהכרת הרב מזוז בגדלות הרב קוק, האם זה - כדברי הרב הגר - 'שינוי משמעותי רוחני ואמיתי'? שינוי רוחני אמיתי יכול לבוא רק מתוך ישיבה וליבון משותף, ביננו לבינם ובין רבניהם לרבנינו. וזה לא נעשה עד כה, מפני שהם לא מעוניינים בכלל לשמוע על יסודות השקפתנו. מפני שלדעתם כפי שהם רגילים לחשוב, הם בהשקפתם המשך ישיר של השקפת התורה, ואילו הרב קוק - גם לדעת אלו שאכן מכירים בגדלותו, בהשקפתו על הציונות, הוא יחיד וחריג ואין צורך אפילו לנסות לברר על מה מסתמכת דרכו.

הישום הציבורי והפוליטי

ומהבנת הויכוח הזה, נגיע לתשובה על השאלה הנ"ל "למה לא (גם) בכנסת": כי להשקפה ייחודית זו שלנו, יש השלכות רבות על איך לדעתנו צריך לפעול בכנסת ישראל ובממשלה, בענייני הנהגת העם שעומדים על הפרק במהלך השנים. אפשר להביא בסיוע להבחנה זו גם את דברי הרב אבינר במאמר הנ"ל: "שוכחים את העיקר שאנו והחרדים יש לנו אותה מטרה, שהיא בנין התורה בארץ, רק אנו מחולקים בדרכים כיצד להגיע לכך". אני הקטן לא בטוח כלל שאנו מסכימים גם על המטרה, מכיון שכאמור הויכוח בינינו הוא על מהי מגמת בנין העם בארצו, איך מתגלה ה' בחקלאות יהודית וצבא יהודי וכלכלה וכו'. אבל כאמור אפילו לפי דברי הרב אבינר, מכיון ש"אנו מחולקים בדרכים כיצד להגיע לכך" הרי בשביל שנוכל לפעול בדרכים שאנו מאמינים בהם, לבטא עמדות אלו ולפעול להשפעתן על החיים במדינה ועל מהלך התפתחותה, אנחנו צריכים מפלגה 'שלנו' מפלגה דתית לאומית. וכל שכן לפי הבנתי שאנו חלוקים איתם גם על משמעות וציור המטרות שאליהם אנחנו שואפים. כמובן זה לא צריך למנוע שיתוף פעולה עם הציבור החרדי ונציגיו, למען מגמות שאנו שותפים איתם, בעיקר בשמירת הצביון היהודי של המדינה - בחקיקה בתקציבים ועוד, וכך אכן גם היה בפועל במשך השנים.

טשטוש השקפתי

וכעת שהציבור ובעיקר הנוער שומע על 'הבשורה הגדולה', ועל ש'חבר אני לכל אשר יראוך' הוא העיקר ולכן מחייב להקים מפלגה משותפת, מה הוא אמור להבין מזה? ראשית, שכנראה עד עכשיו לא היינו 'חבר אני לכל אשר יראוך'. כלומר כולנו כולל עולם התורה וגדולי התורה שלנו? ואולי הוא מבין חלילה גם, שכולנו כלומר שוב כולל אנשי התורה, היינו באיבה לחרדים וכדי לתקן את זה עלינו בהכרח להקים איתם מפלגה אחת?

אבל מה שיותר חמור מהבנת 'האשמה העצמית' הזו, הוא - וכך אולי יבינו רבים, שאולי בשביל 'האחדות הזו' עלינו לוותר על הויכוח. ואין כוונתי לויתור על ההתנצחויות, אלא על הבירור שיש בזה שעסקנו בו, על בהירות ההשקפה שראינו בה חשיבות כל כך יסודית ואף קריטית להמשך תהליך בנין העם והמדינה.

הנה הרב אבינר כותב באחד המאמרים הנ"ל: "יש שלא מבינים שהחרדים שייכים למחנה הפנימי של האומה, כלומר: יראת שמים. לא מבינים את הערך העצום לאומה של לימוד תורה, גם אם אין זה לימוד תורה של 'התורה הגואלת'".

כאמור אני מדבר על אנשים אצלנו שבהחלט מבינים את הערך העצום לאומה של לימוד תורה, שבשבילם לא פחות מלתומכי ישי ושטבון – כלשון הרב אבינר עליהם: "התורה אינה מילה ריקה, סיסמת בחירות. היא אמת". אבל הם למדו מרבותינו להבין שזה חסר מאד מאד אם 'אין זה לימוד של 'התורה הגואלת'! הרי בשביל חשיבות לימוד 'התורה הגואלת' קם כל בית המדרש שלנו, ובנה לעצמו מסגרות ייחודיות, וכאמור לעיל מתוך כך וגם למען זה, גם ברובד הפוליטי.

לכן נמשיך להיות 'חברים לכל אשר יראוך' ועם זאת להוביל במדינה את השפעת השקפתנו המיוחדת, בתקוה שנזכה באמת לדיון עם כל יראי ה', ויתקיים בנו 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע' ונרבה קידוש שמו יתברך בעולם.

הערה בשולי הדברים: יתכן שיש שיקשו על דברי, איך יתכן שבבית היהודי מצטרפים עם חילונים למסגרת פוליטית אחת, ואילו עם חרדים (לדעתי במאמר) זה לא אפשרי?

להבנתי, החילונים המצטרפים לבית היהודי, מצטרפים לערכי והשקפת הציונות הדתית. גם אם הם עצמם לא שומרים תורה ומצוות כמונו, הם מאמינים שהשקפת העולם שלנו צריכה להוביל ולהשפיע במדינה, ואנו שמחים לצרף אותם לחיזוק הכוון החשוב שלנו. כך אני רואה את הענין וכך גם רבים וטובים, וביניהם גדולי תורה ויראה. אכן המהלך לא פשוט, ויתכן שיש גם בזה מתבלבלים שרואים אותו באופן שונה, ואולי אצלם יש בזה טשטוש השקפתי, אבל לדעת המצדדים כמוני, יש בזה מהלך חשוב שיחזק את השפעת ערכי "התורה הגואלת" שעליה כתבתי במאמר.

לסיכום הדברים -

טעות גדולה היא המחשבה שנשתרשה, שכל הויכוח הוא רק ביחס לעתיד חבלי ארצנו יהודה ושומרון ומתוך כך, אם אלי ישי ורבניו מתנגדים לנסיגה אין בעיה להיות איתם במפלגה אחת. כאמור יש עוד שאלות גדולות וחשובות לא פחות שמחייבים ייצוג מיוחד להשקפתנו בכנסת ישראל.

מדובר על תקופה מיוחדת שבה אנו נצרכים לרומם את קרנה של התורה, תורה גדולה, תורה מאירה, לא תורה מצומצמת כמו שהיתה בגלות שמנותקת מן החיים ומהעולם ומתוך כך נוצרת השקפה שכמעט אין ערך אלוקי למערכות הגדולות של החיים: עם ומדינה, כלכלה וצבא, תרבות ויצירה ועוד.

לעומת זאת, תורת בית המדרש שלנו היא תורה היודעת לתת מענה לדור צמא למים. תורה שיודעת לדבר אל עם ישראל המחפש את הגדלות, את הערכים, את העוצמה הגדולה שטמונה בו ואיננו יודע כיצד להוציאה לפועל! אנו רואים זאת יותר מתמיד בכל התהליכים העוברים על עם ישראל בשנים האחרונות ותפקידנו להאיר את האור הגדול, את אור התורה.