קבלת שכינה לדתיים בלבד?

פרופ'' נח דנא-פיקארד , כ"ט בשבט תשע"ה

פרופ' נח דנא - פיקארד
פרופ' נח דנא - פיקארד
צילום: המרכז האקדמי לב

פרשת יתרו ופרשת משפטים מתארות יחד את מתן תורה. הפסוק הראשון של פר' משפטים הוא וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם (שמות כא,א) ובאופן מוזר הוא מתחיל בו"ו החיבור. מבחינה תחבירית יש כאן בעיה. רש"י במקום אומר: כל מקום שנאמר "אלה" פסל את הראשונים, "ואלה" מוסיף על הראשונים. מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש.

משמעות "פסל" היא כפולה. יתכן שמדובר בפסול (משמעות שלילית). דהיינו העניינים הראשונים, אלה שנמסרו בפרשה הקודמת, נפסלו. אולי אפשר להבין את זה כלשון פיסול. אחרי שפסל נגמר, כבר לא יהיה שינוי. הוא מוצק, עשוי אבן או מתכת.

גם עניני פר' יתרו לא ישתנו. אבל זאת לא המציאות. אומר רש"י "ואלה" מוסיף על הראשונים. דהיינו, מתן תורה איננו מוגבל למעמד הר סיני המרשים והזוהר, קולות שופר וברקים על ההר. מתן תורה כולל את כל המצוות שנוגעות ליחסים החברתיים, הוגנות המסחר, תמיכה בחלשים וכו'. נכללים גם האיסורים על עבודה זרה שמפורשים יותר מאשר הדיבר השני שהוא כללי.

התורה מכילה מצוות שבין אדם למקום ("המקום" הוא כינוי לקב"ה כידוע), מצוות בין אדם לחברו ומצוות שבין אדם לעצמו. בדור שלנו נוהגים לקרוא 'דתי' למי ששומר על מצוות שבין אדם למקום (טלית, תפילין, כשרות המזון, שמירת שבת וכו'). ומה לגבי המצוות האחרות? לתת צדקה לעני, לבקר את החולה, לקום בשביל מבוגרים באוטובוס, לא לגנוב את התור בקופה בסופרמרקט, לא לעבור באור אדום בצומת- אלה לא פחות מצוות מהתורה. "ואלה" מוסיף על הראשונים.

בעצם, התורה לא מבקשת מאתנו להיות "דתיים". היא מבקשת לקיים "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג,ו). בכל מקום ובכל זמן. ה' איננו הא-לוהים של המועצה הדתית, של בית הכנסת ושל המקווה. הוא בכל מקום ובכל זמן.

לדעת את ה' בכל דרכינו- בבית ובשדה, באזרחות ובצבא, במשפחה ובחוץ, זה להיות שותף אתו בניהול העולם לפי מה שהוא רוצה ולא לפי מה שנראה לנו. להיות שותף לה' פירושו לתת לכוחות החיים שהוא שולח לעולם לעבור דרכנו כדי לקיים את מטרותיו, להיות הצינור שדרכו הכוחות האלה עוברים. זאת המשמעות של "קודש": בכל פעם שמדובר בקדושה, המשמעות היא כניסה של חיים חדשים לעולם הזה. דרך אגב, בגלל זה כשמתחתנים, מתחילים ב"קידושין".

הראי"ה קוק (ישראל ותחיתו ג') כותב: "בכל דרכיך דעהו", שהיא פרשה קטנה שכוללת כל גופי תורה, שיוצאת אל הפועל ביחידי סגולה, נחלת הכלל היא באמת. כל שאיפת החיים וכל חפץ החיים, הקנין ותשוקותיו, העשר והכבוד, הממשלה וההתרחבות בישראל, ממקור הקדש הם נובעים. על כן המשפטים הם קדש קדשים בישראל, ועל כן הסמיכה, שהיא נושאת שם אלהים עליה, היא כל כך נחוצה לנו, היא כל כך אופית לתכן לאומנו".

לכן אומרת התורה בפר' משפטים: וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי (שמות כב,ל). אנשים הבנויים בקודש, המגלמים את הקודש, השותפים לה' במעשיו עלי אדמות. לא מלאכים. כפי שאומר ר' מנחם מנדל מקוצק, אומר הקב"ה: אנשי קודש תהיון לי (הדגש על "אנשי"), מלאכים? למעלה יש לי מספיק.

לאחר שעברנו את פרשת יתרו ואת פרשת משפטים והפנמנו את מסרם ולאחר שקבלנו את התורה השלמה והתמימה הכוללת את כל המרכיבים של בין אדם לחברו ובין אדם למקום, ניתן להגיע לפר' תרומה ולקיים הלכה למעשה וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם (שמות כה,ח). אמונת ישראל איננה דבר ערטילאי וגם לא ש"יש אלוקים", אלא משהו מוחשי מאוד והוא קיום המעשים הא-לוהיים הנקראים מצוות (דהיינו להיות בצוות של ה'). אמונת ישראל האמתית היא שה' שוכן בתוך בני ישראל בכל דרכיהם.

הייתי יכול לסיים כאן, אבל בתקופתנו חובה להוסיף מילה בענייני דיומא. 'בכל דרכיך דעהו' מכיל את כל תחומי החיים. זה כולל גם את תקופת הבחירות: החשיבות הלאומית- לעם היושב בציון ומחוצה לה- של הבחירות, לא מניבה אישור להוצאת דיבה וללשון הרע. גם בזה יש לקיים 'בכל דרכיך דעהו'.