האמת על המסמך

נחום ברנע מוביל את הקורא להבנה שהמסמך משקף את עמדותיו של נתניהו, אבל הוכחה חד-משמעית של ציטוט אין לו.

חגי הוברמן , ט"ו באדר תשע"ה

אחרי שקראתי בעיון רב את כתבתו של נחום ברנע ב'ידיעות' על מסמך הוויתורים של נתניהו, זה שמסכם את המו"מ בין נציגו של נתניהו יצחק מולכו למקורבו של אבו-מאזן חוסיין אגהא, נותרתי עם שתי תמיהות/תובנות.

הראשונה – מי כתב את המסמך? ברנע פותח את כתבתו במילים "המסמך שעליו אני עומד לספר נכתב באוגוסט 2013". נכתב בידי מי? נכתב בעצמו? נכתב בידי מולכו? אבו-מאזן? אולי מדובר במסמך שהאמריקנים כתבו, שמשקף יותר את עמדתם מאשר את עמדות הצדדים?

האם המסמך באמת משקף את העמדות ששני הצדדים הסכימו להן? ברנע מוביל את הקורא להבנה שהמסמך משקף את עמדותיו של נתניהו, אבל הוכחה חד-משמעית של ציטוט אין לו.
 

השניה - גם בהנחה שהמסמך אמיתי ומדוייק, ושנתניהו אכן גילה נכונות לחתום על הסכם שהוא סביר מנקודת מבטם של מפלגות כמו המחנה הציוני, יש עתיד ומרצ, וממש לא סביר מנקודתם של מצביעי הליכוד והבית-היהודי כמו שברנע מדגיש בכתבתו, יש עוד גורם אחד, חשוב מאד, שהמסמך לא מקובל עליו: אבו-מאזן.

ברנע כותב במפורש: "ביום פקודה טען אבו-מאזן שאין לו שום נגיעה להסכמות שאליהן הגיע חוסיין אגהא. שום דבר לא דווח לו, שום דבר לא זכה באישורו. למעשה, אבו מאזן השתמש באגהא כפיתיון. הוא משך את נתניהו לוויתורים בלי שהוא התחייב לוותר על דבר". סוף ציטוט של ברנע.

זו האמת שחושף ברנע: אפילו הסכם שבו ישראל מוכנה לסגת לקווי 67 כולל בקעת הירדן עם 'חילופי שטחים' ביחס של מטר למטר, להקים מדינה פלשתינית מפורזת ולקלוט מספר מוגבל של פליטים פלשתינים, הוא הסכם שיכול להיחתם בקלות בין בוז'י הרצוג ולבני לבין יאיר לפיד, ובין לפיד לזהבה גלאון. רק אדם אחד לעולם לא יחתום על הסכם כזה: אבו-מאזן.