ההסבר ברגש, לא בשכל

ד"ר יועז הנדל , י"ט באדר תשע"ה

יועז הנדל
יועז הנדל
צילום: מיטל כהן

אפתח בווידוי: אני מאלה שנוהגים לנשק. אני מנשק ספרי תורה בבית הכנסת כשהם עוברים לידי.

מנשק את הכותל בעזרת היד כשאני מגיע לשם. מנשק ילדים, בני משפחה ולפעמים מכרים. בתור אדם חושב אני יודע שאין הרבה היגיון בנשיקות האלה ? הן לא מועילות לאף אחד (אולי אפילו מעוררות חלחלה אצל היפוכונדרים שסובלים מפוביית חיידקים) ? ובכל זאת אני מצמיד את שפתיי לכל מיני דברים. מקפיד על מסורת של רוק.

בהפגנה במוצאי שבת דיבר יאיר גרבוז על מנשקי הקמעות ועובדי האלילים שהשתלטו על המדינה. הוא התכוון לשוטים כמוני, שלהם מנהגים דתיים מוזרים. על הסקאלה של נשיקות, מסורת ודת אני כנראה קרוב יותר לגרבוז האתאיסט מלש"ס שמבטיחים שהרב עובדיה יוסף מסתכל על הקלפי מלמעלה. קרוב אבל רחוק כל כך.

גרבוז מדבר בתיעוב על המנשקים. הוא אמן שרגיש ליצירות של בני אדם, אבל מנותק לחלוטין מרגשות של בני אדם. הוא מסתכל על המסורת כעמדת חולשה, על הדת כאופיום להמונים. אני, לעומת זאת, רואה נשיקות ומרגיש שייכות. כשהשבת יורדת אני מרגיש את הנשמה היתרה, למרות שזה רק בראש שלי, וברגעי מצוקה אני מתפלל ולפעמים מדמיין שמישהו שומע.

כתבתי לפני כמה חודשים כיצד חבר טוב מהצבא הגיע פעם אל בית הוריי באמצע שבת, לפני שחזרנו לבסיס. הוא היה אז קיבוצניק אתאיסט מהעמק, ומשפחתי דתית מהתנחלות. כשיצאה השבת ערך אבי הבדלה, ואנחנו עמדנו לידו. בשלב שבו הארנו את הציפורניים בעזרת האש הוא פתח עיניים גדולות, את הבשמים שהעבירו לו הוא ריחרח בחשדנות. אחר כך, בדרך לבסיס, אמר לי בשקט שמבחינתו זה נראה כמו מנהג מוזר של שבט אינדיאני. התיאור שלו הצחיק אותי. ניסיתי להסביר למה, בסוף התייאשתי. ההסבר ברגש, לא בשכל.

בלי להבין את האמת הפשוטה הזאת על בני אדם, על עמים, לאומים ומסורת אי־אפשר להיות קולו של העם.

וזו בדיוק הבעיה של גרבוז ושל מי שהזמין אותו לעצרת פוליטית. אף אחד לא גנב לו את המדינה, הוא פשוט לא היה רגיש לאוכלוסייה שלה. המדינה שהוקמה על בסיס ציונות חילונית שזנחה את הדת הייתה בפועל בית לעם שיש בו דת ומסורת. יהודים אשכנזים מאירופה ויהודים ממדינות ערב באו עם שורה של אמונות דתיות. רק קומץ של חלוצים בא עם אתאיזם מובנה ואמונה באל אחר של סוציאליזם.

הקומץ של היום הוא זה שמתקשה להבין זאת. הקומץ הוא זה שמפרסם ביקורת על רמטכ"לים מתחלפים שמבקרים בכותל ביום החלפתם. הקומץ הוא זה שמפחד מתפילת הדרך של מי שיצא לקרב ב"צוק איתן" ולא מבין את מצבו הנפשי. הקומץ מגלה רגישות לעולם כולו, פלסטינים, מיעוטים, דתות אחרות, חוץ מלאנשים שמתחת לאף שלו.

בסופו של דבר אין הבדל בין זריקת נרות לקבר רבי שמעון בר יוחאי לבין הרמת הנר בהבדלה שמשפחתי עורכת במוצאי שבת. אין הבדל בין רגשות שגואים מול שירת התקווה לבין הרגשות שגואים כששומעים בארוחת שבת את שלום עליכם. וגם אין הבדל בין ההתרגשות של הגרבוזים מחתימה על הסכם שלום ספקולטיבי לבין חתימה על טקסט דתי ספקולטיבי. זה הכל מנהגים, מילים, אמונות ומסורת של בני אדם.

וכן, כמו גרבוז גם אני מכיר את ההיסטוריה של חלק מקברי השייחים בארץ שהתגיירו עם השנים והפכו לקברי צדיקים. אני מכיר את הציניות שמאחורי הקמעות שחילק אריה דרעי בשנות ה־90. אני מכיר את הסכנה שבאמונה עיוורת, אבל לא פחות מכך מכיר את הנתק של מי שלא רגיש לאחרים.

מי שלא מכיר ומבין את הישראלים ואמונותיהם, לא מבין את הפוליטיקה שלהם.

פורסם ב"ידיעות אחרונות"