העולם הערבי משתוקק לניצחון מפלגת העבודה

במזרח התיכון מי שמצהיר יומם ולילה שהוא רוצה שלום מקבל תדמית של אחד הפוחד ממלחמה כי הוא חלש.

ד"ר מרדכי קידר , כ' באדר תשע"ה

ד"ר מרדכי קידר
ד"ר מרדכי קידר
(צילום: דניאל רצבי)

גילוי נאות א: אני מכיר את משפחת הרצוג מזה עשרות שנים, מאז שהייתי נער, ונתיבות חיי הפגישו אותי בתחנות שונות עם שלושת האחים, יואל, (תא"ל מיל.) מיכאל, וח"כ יצחק הרצוג.

מאז ומתמיד הערכתי את בני המשפחה האצילה הזו כאנשים עדינים ואדיבים, משכילים ומבריקים, בנים לתפארת של הנשיא השישי חיים הרצוג ונכדים מעוררי הערכה לרב הראשי הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג ז"ל. אבא אבן, אושיה פוליטית ותרבותית בפני עצמו, היה הדוד שלהם. משפחה אצילה במובן העמוק ביותר של המילה.

גילוי נאות ב: במהלך המחצית השנייה של שנות ה-90, מאז שהשתחררתי מצהל, הייתי פעיל בארגון "נתיבות שלום", האחות הקטנה והדתייה של "שלום עכשיו". נתתי צ'אנס לשלום בסגנון אירופי, אך שכנינו הערבים אכזבו אותי.

גילוי נאות ג: במהלך השנים העליתי תכנית לשלום מזרח תיכונית בינינו ובין שכנינו, "תכנית שמונה האמירויות הפלסטיניות". אני מתנגד בגלוי להקמת מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון, שללא צל של ספק תהפוך לחמאסטאן נוספת, ותביא בהכרח למלחמה הבאה.

גילוי נאות ד: אני תומך בגלוי ברשימת "הבית היהודי".

ראשית, יצחק הרצוג:

מתוך מחקר ארוך שנים של השיח הערבי, התקשורת הערבית והתרבות הערבית, אני יודע בוודאות שהרוב הגדול של בני האומה הערבית מייחל ליום שיצחק הרצוג יהיה ראש ממשלה, כי באותו יום יתחיל – בראיית רוב בני העולם הערבי – הסוף של מדינת ישראל. הסיבה לכך היא פשוטה: יצחק הרצוג נתפס כאיש חלש אופי, חיוור פנים וחסר חוליות. יצחק לא היה קצין קרבי אלא קצין ביחידתי, 8200, יחידה של "חנונים", אינטיליגנטים עם "משקפיים עגולים".

סגנון דיבורו העדין של יצחק הרצוג, הביטויים הרכים שהוא משתמש בהם, אלו הקוסמים מאוד לישראלים האוהבים לחשוב במושגים אירופאיים ואמריקניים, מבטיחים לעולם הערבי שהרצוג הוא הסיכוי שישראל תהפוך לרכיכה שניתן יהיה לדרוך עליה, סמרטוט שאפשר יהיה לסחוט אותו עד תומו.

המזרח התיכון הוא אזור שהסטראוטיפים והתדמיות קובעים בו את סדר היום, ותדמית כל כך חלשה שיש ליצחק הרצוג גוררת זלזול במדינת ישראל והקלת ראש באיומים שהיא תשמיע, ומכאן הדרך למלחמה קצרה מאוד. אין לי צל צילו של ספק שהרצוג בראשות הממשלה יביא גורמים רדיקלים כמו חיזבאללה וחמאס לנסות את כוחם פעם נוספת, כי הפעם הם משוכנעים שיצליחו להכניע את ישראל. כך, הרצוג רודף השלום יביא דווקא מלחמה.

במזרח התיכון, מי שמצהיר יומם ולילה שהוא רוצה שלום מקבל תדמית של אחד הפוחד ממלחמה כי הוא חלש, ולכן הוא מעורר אצל יריביו דווקא את בלוטות האדרנלין המלחמתי, בדיוק כמו עיטים, נשרים ועורבים המרחפים מעל פרה גוססת. ולהיפך: דווקא מי שמקרין כוח, עצמה, איום וסכנה, הוא מקבל שקט, כי עוזבים אותו במנוחה. זו הסיבה שהערבים שנאו והעריכו את אריאל שרון ומשה דיין, כי הם פחדו מהם. סאדאת עשה שלום עם ישראל כי הוא נכשל להביס אותה למרות ההפתעה שבה פתח את מלחמת יום הכיפורים וההצלחה הראשונית בחציית התעלה. חוסין עשה שלום עם ישראל כשזו הקרינה עוצמה שתסייע לו מול משטרי הבעת' בסוריה ובעיראק. ערפאת עשה איתנו שלום חודיבייה (=שלום זמני כל עוד האויב חזק מידי) אחרי שנכשל באינתיפאדה הראשונה.

יצחק הרצוג בראשות הממשלה הוא החלום המתוק של העולם הערבי, כי הוא ההוכחה שהחברה בישראל עייפה, תשושה, חסרת מוטיבציה להגן על ארצה ומוכנה לשלם כל מחיר בעבור נייר שכתובה עליו המילה "שלום". הרצוג בראשות הממשלה יהיה נתון ללחצים מצד העולם הערבי – והבית הלבן של אובמה – כי הוא יוצר אצלם רושם ש"הפעם זה יצליח". Yes, we can הלחצים שיופעלו עליו יהיו גדולים הרבה יותר מאלו המופעלים על נתניהו, כי העולם הערבי והבית הלבן יחושו שימיו בראשות הממשלה ספורים ויש לסחוט ממנו את המירב בתקופת הזמן הקצרה שעם ישראל יאפשר לו לתפקד לפני שיתעורר לראות את האסון ויסלק אותו מכיסאו כמו שסילק את אהוד ברק כשוויתר לערפאת על נכסים היסטוריים, דתיים, טריטוריאליים ואסטרטגיים.

יצחק הרצוג יביא שלום עם הבית הלבן ואולי גם עם המנהיגים אחוזי הייאוש של אירופה, אך מלחמה עם ביצת הדם, הדמע והאש הנקראת "מזרח תיכון" אשר רק החזק, המרתיע והמאיים באופן אמין שורד בה.

שנית, ציפי לבני

היא הצד האחר של החלום המתוק של העולם הערבי. אישה שנולדה והתחנכה בבית רוויזיוניסטי לוחם, בעל עקרונות ציוניים בריאים וחזקים, שהחלה את דרכה הפוליטית בליכוד, אך הלכה והתרככה, הידרדרה ממפלגה למפלגה, עד שחברה אל הרכיכה האחרת, יצחק הרצוג. לבני מסמלת ומייצגת עבור העולם הערבי את הישראלים עייפי הנפש, אשר קצה נפשם במאבק על שרידותם, ומוכנים להגיש את צווארם לשוחט בהנחה ובתקווה שהוא ישחט אותם בעדינות אם הם רק יהיו נחמדים.

התקשורת האינטרנטית מספרת שלבני הייתה סוכנת של המוסד באירופה בשנות השמונים, וכמה אתרים ערביים יודעים לספר על "השירותים המיוחדים" שהגישה למדינה.

לעיון לחץ כאן

שירותים אלו נתפסים בחברות מערביות כהכרח שלא יגונה, אך במזרח התיכון הם נתפסים באופן שונה לחלוטין. אנו יכולים כבר כיום לתאר לעצמנו איך ידברו עליה ועלינו בעולם הערבי, איך יתייחסו אליה שכנינו, איך יתלחששו עליה, איך יצחקו עלינו בגללה ומה תהיה התדמית שלנו אצלם אם היא תהיה ראשת ממשלתנו.

אך הדברים הקשורים בציפי לבנו אינם מצטמצמים לתדמיות, שכן במקרה שלה יש לשכנינו ולנו הוכחה שללבני אין מושג מינימלי בדרכי ההתנהלות בשבילים המפותלים והקוצניים של המזרח התיכון: היא הייתה שרת החוץ בימי מלחמת לבנון השנייה, והיא הייתה האדריכלית מטעם ישראל של החלטת מועצת הביטחון 1701 שאיפשרה לחיזבאללה – כבר על פי הניסוח שלה – לחדש ואף להגדיל את מלאי הטילים שלו. הייתי מצפה מגברת בעלת תואר במשפטים שתבין את הכשלים המוטבעים כבר בנוסח ההחלטה, אבל ציפי לבני לא עמדה במבחן המשפטי המינימלי הזה. האם יש מישהו שפוי שייקח אותה לנסח עבורו הסכם שכירות על דירתו?

המוזר הוא שבמקום להתבייש ולשתוק, צפי לבני אפילו הגנה בפומבי על החלטה 1701 בטענה המוזרה שהחלטה זו "יצרה שינוי בדרום לבנון".

היא צודקת בדבר אחד: החלטה 1701 יצרה שינוי בדרום לבנון, אבל לרעת ישראל, שכן במקום לפרק את חיזבאללה מנשקו – צורך שמדינות רבות הבינו והסכימו עליו בעקבות מלחמת לבנון השנייה – החלטה זו אפשרה לחיזבאללה להתחמש מחדש. כישלון זה של לבני בניסוח ההחלטה וביישומה היה אמור להשאיר אותה רחוקה ת"ק על ת"ק פרסה מכל מעגל של קבלת החלטות בישראל, בוודאי כאלה הקשורות לסביבה הגאופוליטית שלנו.

לסיכום: רק בישראל הרכיכות מבקשות מהציבור מועד נוסף למבחן המזרח תיכוני שייכשלו בו שוב. רק בישראל הזיכרון הקולקטיבי של הבוחרים מגיע רק עד לעימות הטלוויזיוני האחרון, עד לסיסמה ששמעו אתמול ועד לשטות שמועמד הפריח הבוקר רק כי על פי יועצי התקשורת שלו היא נשמעת פופולארית וקליטה. אף אחד מעייפי הנפש – אלה המדברים יומם ולילה על "שלום" – איננו יכול להתמודד כראוי עם הסביבה התרבותית הקשה והאכזרית שאנו חיים בקרבתה, שבמקרה הטוב תיתן לו בעיטה באחוריו כאזהרה לפני שתנעץ סכין בצווארו.

הצמד יצחק הרצוג וציפי לבני הוא הדבר האחרון שהייתי ממליץ עליו להנהגת מדינת ישראל כל עוד אנחנו רוצים לשרוד במזרח התיכון החדע"ש. אולי, בעתיד, אם וכאשר התרבות בסביבה שלנו תהפוך למשהו כמו באירופה או באמריקה, ניתן יהיה לדבר על שני עייפי נפש אלו כמנהיגים של ישראל, אך כל עוד המזרח התיכון נראה כפי שהוא נראה ומתפקד כפי שהוא מתפקד, אין ברירה אלא להשאירם ממוסמרים לספסלי האופוזיציה של הרכיכות ו"המשקפיים העגולים" כדי שיצייצו משם את ביקורתם על מנהיגי המדינה, החייבים להקרין חוזק, עוצמה ואיומים אמינים.

זו המציאות המרה שבתוכה אנחנו מנסים לשרוד. לא אני יצרתי אותה, ולכן אינני אשם במצב. אני רק השליח המספר לקוראיי את מה שלא כולם מבינים על תרבות העולם שמסביבנו המעניקה שקט ושלווה רק למי שמצליח לשכנע את שכניו שהוא בלתי מנוצח, ושלטובתם כדאי להם לעזוב אותו במנוחה. זו משימה מתמשכת, בעיקר כי מידי פעם צצים אצלנו חכמים שאחרי שרשמו פטנט על הגלגל הם מצאו את הדרך להתקבל אצל שכנינו כישות לגיטימית ורצויה.

ותלמדו ערבית...