ערך המסירות וההתנדבות
ערך המסירות וההתנדבות

השבת אנו מסיימים את חומש שמות בקריאה ולימוד של שתי פרשיות, פרשת ויקהל ופרשת פקודי. שתיהן עוסקות בבניין המשכן במדבר סיני. 

המילה החוזרת על עצמה פעמים רבות בפרשיות אלו היא הלב או הרוח. למשל:"ויבואו כל איש אשר נשאו לבו, וכל אשר נדבה רוחו... למלאכת אוהל מועד"...

ויש לשאול, מה כוונת המילים "נשאו לבו" ו"נדבה רוחו"?

נראה לפרש כך: בהקמת המשכן נתעוררה בעיה- חוסר בידע מקצועי בתחומים הנדרשים להקמתו, זאת משום שכשהיו בני ישראל עבדים במצרים לא למדו אומניות, ארכיטקטורה ושאר מקצועות. 

כיצד, אם כן, הוקם לבסוף המשכן?

באה התורה ואומרת- המשכן הוקם על ידי אותם אנשים אשר הלב נשא אותם, והרוח הפנימית שבקרבם נדבה אותם.

כך, גם ללא הכשרה מקצועית וניסיון קודם, העזו לגשת אל המלאכה המורכבת של הקמת המשכן, והצליחו בכך. מידת העזות היא חרב פיפיות-מגונה עד מאד בפי חז"ל, כמאמרם: "עז פנים לגיהנום", ומאידך, משובחת: "הוי עז כנמר".

אפשר ליישב סתירה זו בהבנה שישנם שני סוגים של מידת העזות. ישנה עזות שלילית, הנובעת מתחושת התגאות וניכור. אך ישנה עזות אחרת, עזות שמקורה הוא מנשיאות הלב ונדיבות הרוח. זו מידת חיובית. כסיסמת היחידות המיוחדות: "המעז מנצח".

במלאכת החינוך חיוני עד למאוד לעסוק בבניית הכוח הנפשי הפנימי, הלב והרוח שנושאים את האדם ומביאים אותו ליציאה מד' אמותיו ולעשיה למען האחר, זולתו.