המצוד אחר נתניהו היה פראי ובלתי נסלח

אין צורך להיות אוהד נתניהו כדי להבין שהוא הוכפש בשיטות מחפירות לכל אורך מערכת הבחירות. המאמר מתוך "מקור ראשון".

חגי סגל , כ"ב באדר תשע"ה

נפרד. חגי סגל
נפרד. חגי סגל
צילום: אלירן אהרון

אנשי המחנה הציוני, כך דווח השבוע, שכרו כבר את כיכר רבין לנשף הניצחון במוצאי הבחירות. אין כמעט ספק שהידיעה הזו היא חלק מלוחמה פסיכולוגית אשר נועדה לרפות ידיים ורגליים בימין, וליצור שם רושם מוטעה של נפילת הכרעה ושל חוסר תוחלת בהמשך המאבק נגד מכונת המלחמה המשומנת של הרצוג.

היא כאילו אומרת: פעילי ימין, עסקני ליכוד, חבל על זמנכם היקר, בקבוקי השמפניה שלנו כבר במקרר, להתראות באבן־גבירול.

אבל גם אם נניח שהזמנת הכיכר נובעת מצורכי התארגנות גרידא, כיאה וכיאות למפלגה סוציאל־דמוקרטית מסודרת, היא מסגירה כשל מוסרי: נשף ניצחון פוליטי המוני הוא מעשה קנטרנות שמעיד על חוסר רצינות. מי שמנצח בבחירות אמור להרגיש יותר אימה מאשר חדווה. משימת ניהול המדינה מונחת פתאום על כתפיו. אין עוד את מי להאשים. סיכויי הכישלון גדולים עשרת מונים מסיכויי ההצלחה. חוצות ישראל ראו כבר כמה וכמה נשפי ניצחון פוליטיים, משמאל ומימין, שהסתיימו במפח נפש. זוכרים את "שחר של יום חדש" 1999?

אלא שקמפיין האדירים "רק לא ביבי" הוא לא מסע פוליטי שגרתי להחלפת שלטון כושל. אין פה השקפת עולם אופוזיציונית מובהקת שמשתוקקת למימושֿ, או מחנה שנאנק תחת עול דיכוי. כל מי שעיניו בראשו מבין שהרצוג לא יוכל לשלוף מכיסו פתרון קסם לבעיית הדיור ולבעיית פלסטין. לכן, עיקר תכליתו של הנשף המתוכנן בכיכר רבין הוא לציין את סיומו המוצלח של מצוד מאורגן היטב, אולי המצוד הגדול בתולדות ישראל. הציידים רוצים לחגוג. הם הזיעו קשות בחודשים האחרונים.

במשרדים אחדים נפלה בסתיו החלטה להעיף את נתניהו מלשכת ראש הממשלה, ביי הוק אור ביי קרוק. זו הייתה החלטה כשרה לחלוטין מבחינה דמוקרטית. מה שלא כשר זו השיטה: ראש הממשלה הוכפש בשיטות מחפירות לכל אורך מערכת הבחירות. אין בליסטרה אחת שלא הוטלה בו, אין בור שלא נכרה לרגליו. ניחוח לינץ' עמד באוויר כל החורף.

רוב כלי התקשורת השילו מעצמם גם את מסיכות האובייקטיביות, לא רק את האובייקטיביות עצמה, והשתלחו בנתניהו בלי בג"ץ ובלי אתיקה, יום אחרי יום, שעה אחרי שעה. כל טעות טקטית קטנטנה שלו, כמו סרטון החמאס, נופחה לממדי קטסטרופה אסטרטגית (כשרבין ז"ל ערך השוואות בין הימין לבין ארגוני החבלה אמות הספים העיתונאיות רעדו פה הרבה פחות). פיטורים של כמה עשרות פועלים במפעל כימיקלים לישראל הוצגו כגל פיטורים המוני בשירות הציבורי. חיסול הכרחי של צורר איראני בגולן תואר כתעלול בחירות. טענות מני נפתלי נגד משפחת רה"מ זכו ליחסי ציבור נדיבים במיוחד, ואילו הטענות נגד נפתלי עצמו הודחקו לירכתיים. מאיר דגן, לשעבר קצין בכיר שנוי במחלוקת, הועלה לצורך המצוד לדרגת קדוש מעונה. פתאום הוא הפך לאורים ותומים.

כבר בשלב מוקדם של המערכה הצטרף גם הבית הלבן למצוד. סערת ההתנפלות של אנשי אובמה על נאום נתניהו בקונגרס
(בעצם, מה היה אכפת להם שהוא ינאם?), נועדה להבאיש את ריחו בעיני הבוחרים כאן. לנשיא האמריקני היה זמן לפגוש בחודש האחרון את נסיך הטרור מקטאר, אבל את ראש ממשלת ישראל הוא סירב בתוקף לפגוש. זו הייתה תרומתו הלא צנועה, והכל־כך בעייתית, למען המלכת הרצוג. אובמה הלך לנתניהו על הראש.

כותב שורות אלו אינו נמנה, בלשון המעטה, עם אוהדיו האוטומטיים של נתניהו. הרבה מילים כעוסות נכתבו פה עליו, ומן הסתם עוד ייכתבו אם ינצח שוב. אבל אין צורך להיות אוהד נתניהו כדי להבין או להודות שהמצוד אחריו היה פראי ובלתי נסלח – בושה וחרפה לדמוקרטיה הישראלית. האנשים שרדפו אותו, רדפו למעשה את כל מה שהוא מייצג, וזה כבר לא עניין פרטי של נתניהו. המרדף המוטרף הזה יילקח בחשבון בקלפי, הוא יילקח בחשבון גם הרבה אחר כך.