Yes, we can!
Yes, we can!

בשעת כתיבת שורות אלה – שש בבוקר שאחרי הבחירות ואחרי ספירת 99 אחוזים מהקלפיות – יש לליכוד יתרון על פני המחנה הציוני בשיעור של 5-6 מושבים בכנסת.

אם יתרון זה יהיה גם התוצאה הסופית הרי שהליכוד נחל ניצחון מרשים, בעיקר לאור הכספים האדירים והמאמצים העצומים שהושקעו בהפלתו, הן על ידי גורמים בישראל והן מצד גופים בחו"ל. שוב הוכיח עם ישראל שהוא לא מתרשם מהתערבות זרה במערכות הבחירות בישראל, ושישראל איננה רפובליקת בננות שקל לעשות עליה מניפולציות.

תוצאה זו תנחיל אכזבה קשה לשונאי ישראל בעולם בכלל ובעולם הערבי בפרט, שכן נתניהו הצליח בסופו של דבר לנצח בבחירות תוך שהוא קורא תיגר על נשיא ארה"ב בכבודו ובעצמו. מבחינת הישראלים תם פרק הלחצים האמריקניים על ישראל, שכן אלו הביאו דווקא להתלכדות רבים בישראל סביב נתניהו. ואם נתניהו הצליח בעימות מול אובמה – במיוחד בהשוואה לכישלון אובמה בבחירות אמצע הקדנציה לקונגרס ולסנט – הוא בוודאי ייצא מחוזק לקראת העימותים הבאים שלו מול הפלסטינים בפרט והערבים בכלל.

החברה בישראל בחרה ביטחון, והציבה את האיום הקיומי מצד איראן מעל כל שיקול אחר. מצב זה עשוי לפתוח הזדמנות חדשה מול העולם הערבי, ובפרט מול סעודיה, האמירויות ומצרים. ניצחון הליכוד – אם יתורגם לקואליציה גדולה ויציבה שתקנה לנתניהו מרחב תמרון מדיני וביטחוני – יכול להביא את מדינות ערב החוששות מאיראן להצטרף לישראל, שכן עתה, כשנתניהו יצא מחוזק לקראת הקדנציה הבאה, קולו יישמע באופן טוב יותר במסדרונות המשא ומתן עם איראן על התכנית הגרעינית הצבאית שלה.

עתה הכדור נמצא במגרש של השותפות הפוטנציאליות. יחד עם הבית היהודי, ישראל ביתנו, כולנו וש"ס יש לנתניהו קואליציה של 61 חברי כנסת. תוספת של יהדות התורה תקנה לו קואליציה של 68 חברי כנסת, עם סיכויים רבים לכהן ארבע שנים בשקט תעשייתי. אם השותפות הטבעיות יערימו קשיים, יכול נתניהו לפנות למחנה הציוני ולהקים איתו ממשלה שלכולם ברור מי בראשה ומה האג'נדה שלה. אני מניח שהרצוג יצניע את דרישותיו האידיאולוגיות כדי להיכנס לקואליציה עם הליכוד. ייתכן שנתניהו יקבע תקופת זמן קצרה לניהול מו"מ על הרכבת הקואליציה, כדי לממש את המנדט החזק שהבוחר העניק לו.

הרשימה הערבית המשותפת

בשל העלאת אחוז החסימה חשו נציגי שלוש המפלגות הערביות בכנסת ה-19 – חד"ש, בל"ד ותע"ל-רע"ם – שאין להם ברירה אלא להתאחד ולו רק כדי לעבור את הבחירות. האיחוד היה משאת ליבם של רבים במגזר הערבי בישראל, שכן הפלגנות והסכסוכים בין המפלגות הערביות גרמו לרבים לא להזדהות איתן ולא לצאת כלל מהבית כדי להשתתף בבחירות לכנסת. שיעור השתתפות הערבים בבחירות 2013 היה 56% לעומת 68% בציבור הכללי. עתה, משהתאחדו המפלגות לרשימה אחת, הפכה רשימה זו לחביבת הציבור, ושיעור המצביעים הערבים עלה באופן משמעותי.

מספר חברי הכנסת שנבחרו במסגרת הרשימה המשותפת הוא 13 או 14, עליה של שניים או שלושה מבכנסת ה-19, ועליה זו נבעה בעיקר מהאיחוד. אם המחנה הציוני יצטרף לקואליציה, תהיה המפלגה הערבית המפלגה הגדולה ביותר באופוזיציה, דבר שיקנה כמה זכויות לראש הרשימה, כמו התייעצויות עם ראש הממשלה על רקע אירועים גורליים כמו מלחמה, או מפגשים עם מנהיגי מדינות המבקרים בישראל. אם אכן כך יהיה, תהפוך המפלגה הערבית לגוף בעל משמעות חשובה מאוד למדינת ישראל, שכן חבריה יכהנו כראשי וועדות בכנסת עם יכולת רבה להפוך את חיי הממשלה לקשים יותר.

אבל משמעות הרשימה המשותפת גדולה הרבה יותר, שכן יכול להיות שהיא מהווה תפנית במישור היחסים בין הערבים אזרחי ישראל והמדינה. היא מסמלת החלקה קולקטיבית ערבית לקחת חלק פעיל וחיובי בניהול המדינה ובקביעת סדר היום שלה. אם אכן הבחירות מסמלות תהליך זה, זו כנראה תגובה למצב הנורא של העולם הערבי ומרחצאות הדמים שאזרחי ישראל הערבים רואים בדאגה רבה בשנים האחרונות.

המצב המשברי בעולם הערבי דוחף חלק חשוב מהמיעוט הערבי בישראל להכרה שמדינת ישראל – למרות שהיא לא משאת נפשו – היא המדינה הנורמלית היחידה במזרח התיכון, כזו המכבדת את אזרחיה, ערבים כמו יהודים, וגם אם יש טענות צודקות כלפי המדינה, היא עדיין האלטרנטיבה המועדפת עליהם. הם כקולקטיב אינם רוצים להיות מצורפים למדינה הפלסטינית, שכן הם מבינים היטב שחיים בישראל הדמוקרטית עדיפים על חיים במדינה ערבית כלשהי.

אלא שכאן קיים עניין נוסף, וחשוב לא פחות: הרשימה המשותפת הציגה את המגזר הערבי כמגזר לא רק מול הימין הישראלי אלא גם מול השמאל. התחושה ברחוב הערבי היא שחברי הכנסת הערביים אינם בכיס של אף גוש, אפילו לא גוש השמאל. האמירות בסגנון הזה החלו כשמפלגת העבודה והתנועה כינו את הרשימה המאוחדת שלהם בשם "המחנה הציוני". עצם הכינוי "ציוני" מנוגד לחלוטין למגמות של כל הגופים ברשימה המשותפת הערבית, והשם הזה – אטרקטיבי ככל שיהיה לציבור היהודי – איננו מעודד ערבים לשתף איתו פעולה.

הערבים יבחנו את גוש השמאל במעשים, לא בדיבורים. נכון שאם הרצוג ולבני יהיו באופוזיציה לא יהיה להם הרבה משרות לתת לנציגים הערבים, אך עם זאת, האופוזיציה מקנה לחברי הכנסת היושבים בה – יהודים וערבים כאחד – אפשרויות לשיתופי פעולה, בין השאר נגד הממשלה. אם המחנה הציוני יישב באופוזיציה וישתף פעולה באופן מלא ונאה עם המפלגה הערבית, יהיה שיתוף הפעולה הזה בסיס לשיתוף פעולה בעתיד אם וכאשר יהיה השמאל חלק מהקואליציה.

המפה הפוליטית הישראלית ברורה: הציבור היהודי נוטה באופן ברור לימין והעניק לו כ-43 מושבי כנסת, בעיקר בשל סוגיות הביטחון. הציבור הערבי מתארגן ומתאחד עם 13 ח"כים. ביניהם יש גוש שמאל ההולך ומצטמק, באיטיות אך בקביעות, עם 29 מושבים בכנסת, וגוש מרכז ההולך וגדל ומתפרק למפלגות אווירה קטנות עם 21 חברי כנסת. הגוש החרדי – 14. מצב זה יכול להביא למפה פוליטית ברורה ויציבה, אם מרכיבי הקואליציה יראו את טובת הכלל נגד עיניהם, לא רק את טובת המפלגות.

עם ישראל הוכיח לעצמו ולשכניו שהוא לא שוגה באשליות על מזרח תיכון חדש, ונתניהו אף הכריז בימים האחרונים על נסיגתו מנאום בר-אילן של 2009.

המזרח התיכון של היום מספק לישראלים בעיקר חששות ואיומים, לא הזדמנויות ובוודאי לא שלום. אלא שחשוב לתרגם את תוצאת הבחירות לעובדות בשטח, לדוגמה – לקדם ולבצע את רעיון שמונה האמירויות הערביות: אחת ברצועת עזה קיימת מאז יוני 2007, ועוד שבע שצריכות לקום בערי יהודה ושומרון הערביות. זה הזמן להציב תכנית זו על סדר היום הממשלתי והמדיני, כי Yes, we can