מליחת הקרבנות

הרב שמואל זעפרני , כ"ח באדר תשע"ה

הרב שמואל זעפרני
הרב שמואל זעפרני
צילום: עצמי

ברית מלח

וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אלוקיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח (ב, יג).

הכתוב משלש את החובה למלוח את קרבן המנחה בעשה (וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח) ובלא תעשה (וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אלוקיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ), ובהרחבת החובה לכל קרבן – לא רק מנחה (עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח). ולא זו בלבד אלא שהכתוב מעניק למלח מעמד של ברית. נמצא שהמלחת הקרבן אינה עוד דין מבין שאר הדינים החשובים שיש לקיים בקרבן; המלח הוא עניין יסודי ותשתיתי ובשל כך הוא מוגדר כמייצג את הברית עם הקב"ה.

הצירוף "ברית מלח" מופיע בתורה פעם נוספת, בהקשר למתנות הכהונה:

כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַיקֹוָק נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי יְקֹוָק לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ (במדבר יח, יט).

אם בפסוק בפרשתנו המזכיר את ברית המלח ניתן להבין שהמלח הוא המלח הממשי, שהרי ברור שהכוונה היא לשימת המלח על הקרבן, הרי שבפסוק בספר במדבר ברור שהמלח הוא מטאפורה בלבד, שכן הבטחת מתנות הכהונה לאהרון ולזרעו נקראת "ברית מלח עולם" ואין כל קשר בין המלח הממשי ובין הבטחה זו.

את המטאפוריזציה של המלח פירש הרשב"ם (במדבר יח, יט) כך:

נראה לי לשון קיום...אבל לא תשבית מלח ברית אלהיך, מדבר [ב]מלח ממש. ברית מלח, ברית קיום ועומד לדורות.

כלומר, תכונת הקיום התמידי של המלח משמשת מטאפורה לקיום הברית לעולם. אולם, טוען הרשב"ם, ברית המלח בפרשתנו מתייחסת למלח הממשי.

למדנו אפוא שתכונת הקיום של המלח גרמה לו להוות סמל לקיום תמידי, אולם טרם ברור מדוע מצווה התורה למלוח את הקרבנות. השאלה שנרצה לברר היא מהי משמעות מליחת הקרבן.

תכונות המלח בתנ"ך

על מנת לעוד וללמוד על תכונות נוספות של המלח נעיין במקומו של המלח בתנ"ך.

באופן פשוט נראה שתכונת הקיום של המלח כל כך מוערכת, עד כדי שימוש בו כסמל לקיום. אולם, לכאורה, בניגוד גמור לכך, מזכירים פסוקים אחרים את המלח, ולפיהם המלח הוא בעל תכונה הפוכה לחלוטין:

גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם אֲשֶׁר הָפַךְ יְקֹוָק בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ (דברים כט, כב).

וַאֲבִימֶלֶךְ נִלְחָם בָּעִיר כֹּל הַיּוֹם הַהוּא וַיִּלְכֹּד אֶת הָעִיר וְאֶת הָעָם אֲשֶׁר בָּהּ הָרָג וַיִּתֹּץ אֶת הָעִיר וַיִּזְרָעֶהָ מֶלַח (שופטים ט, מה).

לָכֵן חַי אָנִי נְאֻם יְקֹוָק צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כִּי מוֹאָב כִּסְדֹם תִּהְיֶה וּבְנֵי עַמּוֹן כַּעֲמֹרָה מִמְשַׁק חָרוּל וּמִכְרֵה מֶלַח וּשְׁמָמָה עַד עוֹלָם שְׁאֵרִית עַמִּי יְבָזּוּם וְיֶתֶר גוי גּוֹיִי יִנְחָלוּם (צפניה פרק ב, ט).

אֶרֶץ פְּרִי לִמְלֵחָה מֵרָעַת יֹשְׁבֵי בָהּ (תהלים קז, לד).

מפסוקים אלה עולה שהמלח הוא סימן לחידלון ולהפסקת הקיום. במקום שבו מצוי המלח לא יכולה להתקיים צמיחה, ולא מקרה הוא שבמהפכת סדום וכיליונה שימש המלח תפקיד חשוב. ידוע גם כי ים המלח זכה לכינוי "ים המוות" בשל העובדה שחיים (דגים) לא יכולים להתקיים בו מפאת מליחותו הרבה.

באופן מתמיה אנו פוגשים ביכולת הריפוי והקיום של המלח אצל אלישבע הנביא:

וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר אֶל אֱלִישָׁע הִנֵּה נָא מוֹשַׁב הָעִיר טוֹב כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי רֹאֶה וְהַמַּיִם רָעִים וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת: וַיֹּאמֶר קְחוּ לִי צְלֹחִית חֲדָשָׁה וְשִׂימוּ שָׁם מֶלַח וַיִּקְחוּ אֵלָיו: וַיֵּצֵא אֶל מוֹצָא הַמַּיִם וַיַּשְׁלֶךְ שָׁם מֶלַח וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר יְקֹוָק רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה לֹא יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד מָוֶת וּמְשַׁכָּלֶת: וַיֵּרָפוּ הַמַּיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּדְבַר אֱלִישָׁע אֲשֶׁר דִּבֵּר (מלכים ב ב, יט-כב).

רש"י (שם כא) שואל שאלה זו ומשיב: "והלא מלח דבר המקלקל את המים הוא? אלא נס בתוך נס".

פסוקים אחרים מתארים פונקציות חיוביות של המלח.

וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ (יחזקאל טז, ד).

הֲיֵאָכֵל תָּפֵל מִבְּלִי מֶלַח אִם יֶשׁ טַעַם בְּרִיר חַלָּמוּת (איוב ו, ו).

מכאן שהמלח משמש למריחה על עור התינוק, כפי שפירש רש"י: "מכאן שמולחין את הולד כדי שיתקשה בשרו", וכן משמש המלח כתבלין עיקרי לאוכל, ובלעדיו האוכל נותר תפל.

הפרדוקסאליות שבמלח

ראינו לעיל כי המלח נושא בתוכו משמעויות סותרות. מחד, הוא סמל הקיום התמידי, ומאידך הוא מביא איתו חורבן וכיליון. כיצד מכיל המלח את הפרדוקס הזה?

באופן פשוט ניתן לפתור את הסתירה ע"י דברי חז"ל בקשר למלח: "תנו רבנן: שלשה רובן קשה ומיעוטן יפה, ואלו הן: שאור, ומלח, וסרבנות" (ברכות לד ע"א). כלומר, המלח המכרית הוא זה הבא בכמות רבה, ואחריו אין סיכוי לחיים להתקיים. וזהו עניינו של ים המלח, שהמוות שהוא מביא איתו קשור למינון הגבוה של המליחות המצויה זו, לעומת שאר הימים שגם בהם יש מלח, אלא שהוא מצוי במינון הרבה יותר נמוך. כך גם בעולם המאכלים, כאשר המלח בא במינון מדויק, הריהו מקיים ומעצים את המאכל, וזוהי כוונת חז"ל באומרם שמיעוטו של המלח יפה.

הרמב"ן טוען שהמלח הוא תוצר של שילוב המים והאש. במקורו, מצוי המלח במים, ולאחר שהמים נחשפים לחום השמש נעשה מהם מלח. החיבור שבין המלח והברית מתברר על רקע זה: כמו שהמלח כלול מן האש והמים, כך הברית כלולה מהמידות המנוגדות.

הברית היא קיום העולם, והיא קשורה בשילוב מידת הדין ומידת הרחמים. שכן, כדברי המדרש המפורסם, העולם אינו יכול התקיים במידת הדין לבדה, ולכן דרוש שיתופה של מידת הרחמים למידת הדין. המלח, בהיותו כלול מן המים והאש, שהם נציגי המידות המנוגדות (המים – חסד ורחמים; האש – דין) הוא סמל לברית.

הכלי יקר (שם) צועד צעד נוסף, בעקבות הרמב"ן, ונותן לחיבור שבין האש והמים, משמעות תיאולוגית:

כדי להמליך את הקדוש ברוך הוא על כל ההפכים הנראין בעולם וגרמו לרבים לצאת למינות לומר מהתחלה אחת לא יצאו שני הפכים. והנה מלח יש בטבעו דבר והפכו כי יש בו כח האש והחמימות ותולדות המים עד שאמרו חכמי הקבלה שהוא כנגד מדת הדין ומדת הרחמים, על כן נקרא ברית אלהיך כי בהקרבה זו כורתים ברית עם ה' להשליטו על כל ההפכים.

לדבריו, משמעות מליחת הקרבנות הינה האמירה שהקב"ה הוא בעל הכוחות כולם. בניגוד לאותם המאמינים בשתי רשויות, מכיוון שהם מזהים כוחות מנוגדים הפועלים בעולם, מוקרב המלח הכלול מ"דבר והפכו", כדי להביע את האמונה שהקב"ה מולך על כל ההפכים.

סיכום

החובה למלוח את הקרבנות חשובה כל כך, עד כדי שהיא מקבלת מעמד של ברית. על חשיבותה הרבה ניתן ללמוד מהעובדה שהתורה עושה שימוש נוסף, מטפורי, בברית המלח, כאשר היא רוצה לבטא את הרעיון של קיום תמידי – כך במתנות הכהונה וכך במלכותו של דוד וזרעו עד עולם.

שיטת הרמב"ן והכלי יקר הרואות במלח סימן לברית בהיותו כלול ממידות מנוגדות, הינה על דרך הקבלה, נשענת למעשה על פשוטו של מקרא, המציג את המלח באופנים מנוגדים. מחד, המלח מייצג חורבן וכיליון, ומאידך הוא סמל לקיום. בשיטת הרמב"ן הופכת הסתירה בהופעותיו של המלח לפרדוקסאליות מובנית, הן בהרכב חומרו הכלול מן האש והמים, והן במשמעות הסימבולית שלו, המחברת מידות אלוקיות שונות.