ניגוד מובנה גנטית

לא פרשת אוחנה ולא הרפתקת "יחד" הביאו לירידה החדה של הבית היהודי.

מרדכי קרפל , כ"ט באדר תשע"ה

מוטי קרפל
מוטי קרפל
צילום: עצמי

נורית האזהרה הראשונה נדלקה אצלי כחודשיים לפני הבחירות כשהבית היהודי נתקע על 15 מנדטים בסקרים.

לפני כן היו גם סקרים של 17-18 מנדטים; היה מומנטום גדול ציפיות גדולות ואווירה חיובית מאד. אבל הבית היהודי נתקע למשך סקרים ארוכים על 15מנדטים. ניסיתי להבין.

היום, בדיעבד, ברור יותר מה היה שם בנקודת הזמן ההיא: החבירה של ציפי ליבני להרצוג והקמת "המחנה הציוני" – זה כל הסיפור. זה המפתח; כל השאר נגזר ממנו. החבירה הזו, שהפכה את המחנה הציוני ליריב שווה ערך ומאתגר לליכוד ולנתניהו – איום ממשי על המחנה הלאומי והימין כולו – יצרה בקרב בוחרים פוטנציאלים רבים של הבית היהודי תחושת סכנה. ככל שהליכוד לא הצליח להתרומם ותחושת הסכנה גברה – נבלמה תנופתו של הבית היהודי.

משלב זה זרימת הקולות היתה ברורה: מצביעי ליכוד שהושפעו מהקמפיין של "רק לא ביבי" נדדו לכחלון. מצביעים פוטנציאלים של הבית היהודי "נזעקו" לליכוד על מנת למלא את מקומם.

לא הרפתקת "יחד" ולא פרשת אוחנה הניעו את הדינמיקה הזו; הן רק האיצו את התהליך. הוא היה ממצה את עצמו גם בלעדיהן. הקמפיין של הבית היהודי היה מקצועי ומעולה, אבל את הדינמיקה האסטרטגית הזו הוא לא היה יכול לעצור. אף אחד לא היה יכול לעצור.

בישורת האחרונה זה כבר היה ברור לחלוטין: 4 מנדטים מובהקים של הבית היהודי ראו לעצמם חובה "להציל את המולדת" ולהצביע ליכוד. הם שכבו על הגדר למען ביבי. למרות האכזבה מ"הישגי" הבית היהודי, לא ראוי לבוא בטענות למצביעים אלה: לא מחליפים את העם. הכרעתם מעידה על כך שבשמיים ראו את ניצחון הימין כדחוף יותר כרגע מהמשך תנופתו של הבית היהודי. את הכרעתם-הכרעתו צריך לדעת לקבל בהכנעה.

כ-10 מנדטים של מצביעים פוטנציאליים של הבית היהודי, חלקם מצביעים מובהקים, בחרו טקטית בנתניהו. הסיטואציה הפוליטית הבלתי אפשרית הזו היא ש"טחנה" את הבית היהודי.

אבל הסיטואציה הזו איננה מקרית. במערכת הפוליטית קיים ניגוד-מובנה-גנטית בין הליכוד לבין הבית היהודי. ניגוד אסטרטגי. שתי התנועות הולכות על אותו קהל בוחרים, ציבור לאומי-ימני-יהודי-מסורתי, שראוי להגדירו במדויק: הרוב היהודי. בכל צומת הכרעה מוצא עצמו נתניהו "הולך על הראש" של בנט. אסור לטעות: זה לא אישי. זה מובנה במערכת. בבחירות הקודמות, כשיתרונו של הליכוד-ביתנו על העבודה היה מובהק, קולות אלו יכלו לבחור באופן חופשי בבית היהודי. לא הפעם.

כל עוד נתניהו עומד בראש המחנה הלאומי, בנט והבית היהודי אינם יכולים להתרומם ולמצות את הפוטנציאל שלהם. או במילים אחרות: לבעיה של בנט קוראים נתניהו. שוב, זה לא אישי. ועוד במילים אחרות: גם לבית היהודי ובנט, לא רק לשמאל, יש אינטרס בכישלונם של הליכוד ונתניהו. אבל זה רק במישור הפוליטי; לא במישור האמיתי, ההיסטורי, הכלל ישראלי.

לא מן הנמנע שנתניהו ינסה ללכת בשבועות הקרובים על ממשלת אחדות. גם זה מובנה. מהלך כזה מתבקש מתוך הערכת תפקידו ההיסטורי של נתניהו – בלימת ההתאבדות של אוסלו – משימה שעל עמידתו בה הוא ייזכר בעתיד לטובה בהיסטוריה הישראלית. הוא אכן מסוגל לבלום את הפלסטינאים במאבק על ארץ ישראל אבל לא להכריעם. חסרים לו הרקע והתשתית האידיאולוגית של ציונות-מבוססת-אמונה, שבלעדיה מהלך כזה הוא בלתי אפשרי. לכן הוא נאלץ "לרמות" את כולם. נאום בר-אילן חייב להיות מובן על רקע זה, כמו גם נטייתו הברורה לצירוף עלה תאנה שמאלי לממשלותיו. זהו חלק אינטגרלי מאסטרטגית הבלימה שלו.

במקרה כזה בנט ימצא עצמו באופוזיציה. לליכוד ולמחנה הציוני, לימין ולשמאל, גם יחד. העמדה הניגודית הזו, מול הליכוד, תהיה מצוינת מבחינתו. אפילו חיונית. היא תבנה אותו ואת הבית היהודי כאלטרנטיבה לליכוד ולביבי. ממשלת אחדות כזו תהיה ממשלת שיתוק; לא ממשלת נסיגות. נתניהו לא ייתן. מטבע הדברים היא לא תשלים ארבע שנים. כשהיא תיפול, הבית היהודי יהיה שם, לא בשביל "לשכב על הגדר" עבור נתניהו, אלא בשביל להפילו. בסיטואציה כזו הניגוד המובנה בין הליכוד לבין הבית היהודי ישחק לטובת בנט. הוא כבר יהיה משוחרר מנתניהו.

אבל לניגוד הזה תפקיד אסטרטגי משמעותי נוסף: נוכחותו של בנט בשדה הופכת לשוט המונף על גבו של נתניהו ואיננו מאפשר לו למעוד ולמעול בתפקידו הלאומי ההיסטורי. באותה מהירות שזרמו עשרת המנדטים הללו מהבית היהודי לבנט הם יזרמו אליו חזרה בתוספת בונוס משמעותי, אם נתניהו יתכנן נסיגות. ונתניהו וודאי מבין זאת. יתכן בכלל שהתובנה הזו עצמה תגרום לנתניהו להסס ללכת לממשלת אחדות.

נכון עשה בנט מיד עם פרסום תוצאות הבחירות כשבכל זאת מיהר להבטיח את תמיכתו בנתניהו, למרות שהאחרון "הלך לו על הראש", ולמרות שתמיכה כזו איננה מובנת מאליה. טקטית נתניהו תלוי עכשיו בבנט לא פחות מאשר בכחלון. לבנט היו אפשרויות רבות וכפיית ממשלת אחדות, על מנת להתמקם כאלטרנטיבה לנתניהו, כאמור, הייתה רק אחת מהן. אבל עדיף מבחינתו שנתניהו יהיה זה שישאיר אותו בחוץ. משחקים פוליטיים-טקטיים בסגנון ליברמן עלולים להזיק לתדמיתו בטווח הארוך.

וכמובן, אפשר שנתניהו בכל זאת ילך על ממשלת ימין-חרדים כפי שמסתמן כרגע. היא תהיה יציבה מבחינה פוליטית, אבל נתונה ללחצים איומים מהשמאל, מהתקשורת ומהעולם. בשביל לעמוד בלחצים אלה, בלי להתפרק, היא תהיה חייבת לאמץ קו מדיני תקיף, אמיץ ונחוש – את הקו של בנט. כשוט המונף על ראשו ימשיך בנט לאיים על נתניהו מעצם נוכחותו. לא בלתי אפשרי שתהליך כזה ילך ויסמן את בנט כיורשו הטבעי של נתניהו.

אין צורך ליזום את הפלת נתניהו או לדחוק את הקץ. אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא הנימה. כול עוד לא בשלו התנאים להכרעת המאבק מול הפלשתינאים על ארץ ישראל עידן נתניהו יימשך. כשיבשילו לכך התנאים, והדבר הולך והופך מיום ליום לכורח המציאות – או אם חלילה נתניהו ימעד – יתחיל עידן הבית היהודי ובנט. איך אמר בנט בשעה "עשר ודקה": עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה.

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")