הכחשת המציאות

אני מגדולי המאמינים ביכולת של אדם להיות עיתונאי חסר פניות וגם אידיאולוג. להאמין בעמדה ולא לדפוק חשבון.

עמית סגל , ב' בניסן תשע"ה

עמית סגל
עמית סגל
צילום: חדשות 2

רביב דרוקר פרסם הבוקר ב"הארץ" כתב הגנה רהוט על עצמו, שבו ניסה להפריך את הקשר בין רצונותיו הפוליטיים כאיש שמאל לבין הכישלון המקצועי בחיזוי תוצאות הבחירות.

כדי להדגים זאת, הוא "האשים" אותי שגם אני חזיתי ניצחון להרצוג, בארבעה מנדטים (מודה באשמה, אגב: זה נעשה בטוטו הקבוע של נדב פרי ושלי ב"זוג או פרט", יום רביעי ב-21:30 בערוץ 99. אל תחמיצו, יש עוד בזיונות). אני חושד שרביב קצת פספס את הבעיה האמיתית שנדונה בימים האחרונים: לא הכישלון בתחזית, אלא הכישלון בהתגייסות הטוטאלית.

רביב אמר פעם שרגע המבחן של פרשן פוליטי, תמצית הצדקת קיומו, הוא משפט הפרשנות הראשון שהוא אומר בליל הבחירות בעשר, מיד אחרי המדגמים. במבחן שדרוקר קבע לעצמו, הוא נכשל בגדול. כל אדם סביר שראה אפילו את תוצאות המדגמים צריך היה להבין שתיקו, או יתרון של מנדט לליכוד, פירושו שנתניהו ירכיב את הממשלה הבאה.

אבל במשך שעתיים, באולפן ערוץ עשר שררה מציאות מדומה. דרוקר הוליך ערוץ שלם למצעד אל מחוזות ההזייה. בחדשות שתיים אמרו ב-22:00 שנתניהו ירכיב בסבירות גבוהה את הממשלה, אבל בערוץ המתחרה קבעה הכותרת במשך שעתיים ש"ישראל חצויה" ואחרי חצות, כשהליכוד כבר פתח פער בתוצאות האמת, דרוקר עוד ניסה להרכיב להרצוג קואליציה שבוז'י עצמו כבר לא האמין בה בשלב הזה. זה אפילו לא אלי זעירא בערב יום כיפור. זה לראות את הטנקים הסוריים כבר בתוך רמת מגשימים ועדיין להתעקש על הקונספציה.

"למעשה הרצוג תלוי בבן אדם אחד שעליו אתם לא מדברים וזה איש השעה, אביגדור ליברמן. מה ליברמן עושה עם חמישה מנדטים"? פתח דרוקר.

"יילך עם הערבים", צחק חנוך דאום משולחן הפרשנים. "ליברמן ומרצ?"

"לא, ליברמן עצמו לא עם מרצ. ליברמן בחוץ. אורלי לוי אבקסיס היא תהיה שרת רווחה. אם כחלון מחליט לבחור בהרצוג, זה מגיע ל-53 עכשיו השאלה על מי מטילים. כי דרעי אמר: "אני הולך עם נתניהו", אבל לא פסל ישיבה עם הרצוג. זה לכאורה זה נותן להרצוג שישים".

"ליברמן ומרצ, ש"ס ולפיד?", צעק דאום.

"דאום, זה לא אתה ששולט בממשלה, אתה רק מדבר עם כמה מהשרים", התעצבן דרוקר.

"ניצחנו, תתאפס", השיב דאום.

ולרגע לא היה ברור מי פה הפרשן הפוליטי המנוסה ומי הסטנדאפיסט.

אני מכיר את הסגנון הזה של הכחשת המציאות. נתקלתי בו בפעם האחרונה לפני עשור, בגוש קטיף, כשההמונים צעקו "היה לא תהיה" בעוד טורי החיילים כבר בדרך לפנותם. הרגע הזה, שבו רצונותיך ואמונותיך משבשים את תפיסת המציאות מסוכן בכל מקרה, לא משנה אם הוא קורה על הגג בכפר דרום או על הגג של עיריית תל אביב.

וכאן מגיעים לבעיה העמוקה יותר, הפיל הענק והליברלי שבחדר: קחו את המודעה הזו, שפרסם ערוץ 10 לפני הבחירות. יש בה 23 גברים ונשים. לא אנסה לנחש כאן למי כל אחד מהם מצביע, כמו שעשה לי דרוקר (ובכלל, רביב, קח עצה: לאור הרקורד של הסקרים בבחירות האחרונות נראה לי שגם לך ולערוצך כדאי לקחת חופשה קצרה מניסיון לנבא דפוסי הצבעה). אני רואה בה 23 גברים ונשים. רק שניים מהם, צבי יחזקאלי וחנוך דאום, דתיים. 13 (!) מהם, הביעו בעבר במפורש תמיכה בשמאל. אחד, שוב דאום, ימני. זה מדגם מייצג של קפה טאטי, לא של האוכלוסייה בישראל.

וכן, רביב, זו בדיוק הבעיה: אני מגדולי המאמינים ביכולת של אדם להיות עיתונאי חסר פניות וגם אידיאולוג. להאמין בעמדה ולא לדפוק חשבון. הבעיה היא, שכשההרכב של התקשורת הישראלית (לא כולל עלי תאנה נקודתיים) נוטה שנים חזק לאיזור אפס שלוש. אפשר לתחזק איכשהו הוגנות בימי חולין.

אבל בבחירות טעונות כל כך, רוויות שנאה ופילוג כל כך, יש את הרגע שבו המאוויים מתחברים לדעות, וזה קרה לרביב ולערוצו בעמידה, על הגג. אם היו שם קצת יותר דאומים, יחזקאלים, אריאלים ואראלים, אם בקונטרול היה יושב ימני או שניים, אולי הכישלון הזה היה נחסך מהם. אולי מישהו, העורך, המנכ"ל או אחד אחר, היה צועק לחבר'ה: די, זה נגמר. שחררו. ובאשר לדאום ואריאלי, אזכיר לדרוקר ולמנכ"ל שלו יוסי ורשבסקי מה אמר בורג הזקן לבנו, כשהצטרף למערך: כיפתך קטנה מכדי לכסות את ערוותה של מפלגת העבודה.