חכה לפסח
חכה לפסח

הריטואל חוזר על עצמו. משנכנס ניסן מרבין בעזרה. התקשורת תעלה מידי יום כתבות על אנשים שאין להם איך לעשות את החג, ישובו ויספרו לנו על מחיר סל הקניות לחג, ויצלמו מאחור את הנזקקים העומדים בתור לקבלת סל מזון כשר לחג.

ברשתות השיווק תעמוד ליד הקופה עגלה אליה נתבקש לתרום מוצרי מזון למשפחות שלא מסוגלות לחגוג את הסדר בכבוד. הבקשה מבוססת על מנהג עתיק יומין של "קמחא דפסחא" ובו בעורכנו את הסדר – אנו זוכרים ודואגים גם את העני והנזקק.

אולם יש לתהות האם ההנעה לתרומה לא מסיטה את הדיון הציבורי ממבט מעמיק וראוי בנושא העוני? האם העני "מפריע לנו בעין" – אז אנו דואגים לתת לעני ארוחה חמה ולהשקיט את מצפוננו? ומה יהיה דינו לאחר חג הפסח?

למרות סל המזון, לעני ומשפחתו תהיה ארוחת חג אבל הוא יישאר עני. אם היה רעב קודם, נותר רעב אחר כך, כלומר ביום שאחרי סל המזון; ואם לא היה רעב, אבל בתחומי חייו האחרים הוא עני – הרי שלא הועלנו לו ממש.

אם נעשה "זום אאוט" מסל המזון, נוכל אולי לראות את התמונה הכללית. המטרה היא לצמצם את כמות מקבלי הסלים, אבל, כשאנחנו מחלקים סלי מזון, אנחנו לא בודקים שמקבלי הסל, לא קיבלו סלים בשנים הקודמות ויצאו ממעגל העוני. האם אנחנו בטוחים שמי שמקבל היום תמיכה, לא יגיעו לקבל סל מזון גם בשנה הבאה? האם האנרגיה המושקעת במבצעים הרבים ובהתגייסות הציבורית הברוכה – מביאה לתוצאות הנכונות.

אנחנו בפעמונים עוקבים בדאגה אחר הגידול המשמעותי במספר הפונים אלינו, ובפרט ממשפחות ממעמד הביניים. מצוקה כלכלית מתבטאת בהרבה מעבר לצורך בארוחה הבאה. חלק גדול מהאוכלוסייה אולי לא רעב ללחם, אך עני בהתנהלותו הכלכלית.

אנו נצרכים כאן לחשיבה לטווח ארוך. איך מנחים את הנזקק לשנות את מצבו הקיים. נזכור שהחרות האמיתית היא לאפשר לו להשתחרר לגמרי ממצבו הכלכלי הקשה. העזרה צריכה להיעשות מתוך חשיבה כוללת – לא באמצעות גמילות חסד חד פעמית (דגים) , אלא בהקניית כלים נכונים ובאמצעות הדרכה מועילה (חכה) . מניסיון רב שנים אנו למדים כי זה בהחלט אפשרי: במשך למעלה מעשור סייענו לקרוב ל-20,000 משפחות בישראל ללמוד להתנהל כלכלית נכון יותר ולצאת מעבדות לחרות.

משל "הדג והחכה" המפורסם, אינו יכול להתאים יותר מהימים שלפני חג הפסח. אנחנו רק צריכים להחליט אם רצוננו בשימור העוני או במיגורו.