אנוסים שמרנים

הדבר "הגזעני" היחיד בסיפור הזה הוא הרעיון שבבחירות מותר שתתקיים "מפלגה ערבית". אחרי הכול, יש בליכוד ערבים. כך גם במפלגת העבודה, במרצ, בבית היהודי.

הרב פרופ' דב פישר , ה' בניסן תשע"ה

הרב דב פישר
הרב דב פישר
צילום: עצמי

אנחנו חיים בעולם צבוע להחריד, שנשלט, במדינות המערב, על ידי פשיסטים שמאלנים שבאופן קבוע מונעים משמרנים חופש דיבור, מונעים משמרנים משרות ומונעים משמרנים מגוון גדול של חירויות אחרות.

בכל רחבי המערב, אנחנו, השמרנים, צריכים להיזהר בלשוננו כשאנחנו מדברים, צריכים להתיישר עם הקווים הפוליטיים שנקבעים לנו, צריכים להסתיר את הדעות הפוליטיות האמיתיות שלנו ואת ההעדפות שלנו בבחירות, ולמעשה, לנהל חיים של אנוסים פוליטיים. אנחנו חייבים להצטרף לאיגודי עובדים שאליהם אין לנו רצון להצטרף אליהם, אנחנו חייבים לתמוך בתוכניות ובפעילויות לשעות הפנאי שאין לנו רצון לתמוך בהן, ואנחנו חייבים להסתתר עד, שפעם בשנתיים או ארבע, אנחנו יכולים להצביע בחשאי.

פתאום, יום אחרי הבחירות, בין אם זה ביבי והליכוד שמנצחים בבחירות בישראל או דייוויד קמרון שמנצח באנגליה, או סטיבן הרפר שמנצח בקנדה, או הרפובליקנים שמנצחים בארה"ב – יוצא השמאל כולו תימהון ופליאה: "מאין באו כל קולות השמרנים האלה? נפלה פה איזו שגיאה? הייתה טעות בספירה? אני לא מכיר שום שמרנים במקום העבודה שלי, במקום מגוריי, באיגוד שלי."

אנחנו אנוסים. אנחנו אומרים שהמרנו את דתנו, אך אנחנו מסתירים את דעותינו האמיתיות. אנחנו מקיימים את דתנו בשקט, בדממה, במרתפים שלנו. אנחנו מסתירים את העותקים של החוקה האמריקנית או מגילת הזכויות מאחורי מדפי ספרים, במקום שהשמאל לא ימצא אותם.

זה כך בכל מקום במערב. ועכשיו, כשהאפרטהייד בדרום אפריקה מת ונקבר, ובצדק, השמאל מתגעגע לימים המסעירים ההם שבהם הריע למנדלה. יש לו צורך נואש במאבק חדש, בהתרגשות חדשה, באפרטהייד חדש שצריך להפיל, בגזענות חדשה שאפשר לתקוף.

לא קשה למצוא מקומות חדשים שיש בהם גזענות ואפרטהייד. הביטו בערב הסעודית, שבה נשים לא מקבלות שכר שווה לגברים. שבה, למעשה, נשים לא מקבלות עבודה שווה. שבה נשים לא יכולות אפילו לנהוג. או להתהלך ברחוב. שבה אסור שכף רגלו של יהודי או נוצרי תדרוך בעיר כמו מכה. שבה מענישים בחומרה הומוסקסואלים.

שבה אינטלקטואלים – וכן, ליברלים – מולקים בפומבי עד מוות. או הביטו בסוריה, שבה יש בחר גדול ומגוון של גזענים שאפשר להתנגד להם וקנאים ובדלנים שאפשר להוקיע: אל קעידה, דאע"ש, אסלאמיסטים שיעים, אסלאמיסטים סונים. סוריה, ארץ שבה ליברלים ואינטלקטואלים נצלבים או נשרפים חיים, או, לחילופין, מעונים תחילה, ואז נצלבים או נשרפים חיים. יש גזענים בכל מקום וקל למצוא אותם – בדלני האפרטהייד, הבריונים, הרודנים ורוצחי ההמונים. שלא לדבר על איראן. או חיזבאללה. או אבו מאזן והרשות הפלסטינית הגזענית שלו. או חמאס.

ולמרות זאת, אין במעשי הרשע האלה אפילו אחד שמצליח לעורר את מצפונם של הליברלים במערב. לא את המצפון של כריסטיאן אמנפור ולא את מצפונם של כותבי מאמרי המערכת ב"ניו יורק טיימס". לא את בעלי הטורים ב"הארץ" ולא את מצפונו של הזרם המרכזי בתקשורת החדשות במערב או של רשתות הטלוויזיה בארה"ב או של הבי-בי-סי. לא, את הרשע האמיתי – את אימפריית האופל הגדולה החדשה - הם מצאו במדינת ישראל ובראש ממשלתה שנבחר מחדש, בנימין נתניהו.

זה באמת מטורף, לא שפוי. לראות סטודנטים תומכים בקמפיין BDS - חרם, סנקציות ומשיכת השקעות - נגד ישראל. אם הסטודנטים האלה, בין אם הם מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי או בדייוויס, היו נוסעים לערב הסעודית או לסוריה או לאיראן ומנסים להיות פעילים פוליטית שם, הם היו מיד נעצרים, נכבלים, מעונים ואז נתלים או נורים, או נשרפים או נצלבים – או כל ארבע האפשרויות גם יחד. הם והמרצים הליברליים שלהם – במיוחד היהודים חדורי השנאה העצמית בחזית BDS. ועם זאת, תוך התעלמות שמחה מן המציאות שסביבם – אותם סטודנטים באמריקה שאינם יודעים מי היה נשיא ארה"ב בזמן מלחמת העולם השנייה, או נגד מי נלחמה ארה"ב את מלחמת העצמאות שלה, מלחמת המהפכה – הם מטיחים גידופים בישראל ובביבי.

בואו נתייחס, אם כך, לצביעות ולשקר האחרון. אמריקנים, לרבות עיתונאים שאין להם שום הבנה בסיסית ויכולת להבדיל בין אור לחושך, שומעים שראש הממשלה של ישראל פונה למצביעים, ולמחרת הם מכנים אותו גזען. תא שמע:

בארצות הברית החוק אוסר על תושבים למנוע משחורים או מאסיאתים או מלבנים לגור בשכונות מסוימות. אסור אפילו למנוע משחור או מהומוסקסואל או מהיספאני או מיהודי את הזכות לשכור דירה. אבל בישראל המצב שונה. בהסכמה שבשתיקה של החוק ושל בתי המשפט בישראל – ובתמיכת ממשלות בראשות הליכוד – מונעים מיהודים, למשל, לגור בחלקים מסוימים של העיר ירושלים. אסור ליהודים להתגורר גם באזורים אחרים בישראל. מוזר אבל נכון. באמריקה זה לא כך.

באופן דומה, בישראל יש "מפלגות ערביות" שמתמודדות בבחירות. בארה"ב אין "מפלגה שחורה" או "מפלגה היספאנית". מדי פעם היו ניסיונות של נאצים להריץ "מפלגות לבנות", שהתקבלו בתיעוב. אך בישראל אין שום מניעה שערבים ישראלים יתאחדו ויתמודדו בבחירות ב"מפלגות ערביות".

אילו "מפלגה שחורה", מפלגה שכולה על טהרת השחורים, הייתה מתמודדת בבחירות בארה"ב עם מצע – בין אם מפורש ובין אם לאו – שמטרתו לגרש לבנים או אסיאתים או היספאנים מאמריקה, האנשים שאותם מבקשים לגרש יראו בזה איום. ואם מיליוני דולרים היו מוזרמים מחוץ לאמריקה כדי להבטיח שאותה "מפלגה שחורה" תעלה לשלטון על מנת שתוכל להגשים את חלומה לגרש את כל הלבנים מהארץ, היה זה סביר בהחלט שמועמד אסיאתי או היספאני היה אומר לבוחריו "תקשיבו, עצלנים ומתמהמהים. כדאי מאוד שתבואו להצביע מחר, כי 'המפלגה השחורה', שמבקשת לגרש את כולכם, מביאה את השחורים לקלפיות מכל עבר. ואם אתם תשבו בבית ולא תצביעו, אם תתעלמו מהאיום, אתם עלולים למצוא את עצמכם בחודש הבא מתעוררים בארץ אחרת. אז צאו והצביעו, כי תומכי 'המפלגה השחורה' מצביעים בהמוניהם."

זה לא יקרה בארה"ב כי ארה"ב לא מתנהלת כך, והחוקה האמריקנית לא סובלת התנהלות כזאת. אבל איכשהו זה חלק מהשיגעון של מדינת ישראל, שבה אחמד טיבי או חנין זועבי יכולים להיות חברים במפלגה שמתמודדת בבחירות בישראל, מפלגה שמטרתה הסופית היא לגרש את היהודים מישראל. בניגוד לארה"ב, בישראל יכולה להתקיים רשימה של "מפלגות ערביות". ובבחירות זורם לישראל הרבה מאוד כסף אמריקני ואירופי שמטרתו "להוציא את הקול הערבי" להצביע ל"מפלגות הערביות". זה בדיוק מה שקרה. לכן הסביר נתניהו לבוחרי הליכוד שאם הם ישבו בבית, הם עלולים להתעורר למחרת היום למצב ביזארי שבו מפלגת העבודה החלשה, עם מפלגת התנועה הזעירה ומפלגת מרצ הקטנה והפתטית, עלולה להתפתות להקים ממשלה עם 13 או 14 ח"כים מהמפלגה של טיבי וזועבי. לכן אמר ראש הממשלה למצביעים: שימו לב, מעודדים את הערבים לצאת בהמוניהם להצביע למען המפלגות הערביות, ולכן כדאי מאוד שגם אתם, היהודים, תצאו ותצביעו.

הגיוני לגמרי. הדבר "הגזעני" היחיד בסיפור הזה הוא הרעיון שבבחירות מותר שתתקיים "מפלגה ערבית". אחרי הכול, יש בליכוד ערבים. כך גם במפלגת העבודה, במרצ, בבית היהודי. בכמה שכונות ערביות, יש אפילו ערבים שמצביעים למפלגות יהודיות דתיות כמו ש"ס ויהדות התורה במטרה לשמור על האופי החברתי המסורתי בארץ. הגזענות טמונה בעצם קיומן של "מפלגות ערביות". כמו מפלגות נאציות באמריקה שפתוחות ללבנים בלבד, הן חוקיות אמנם, אך גזעניות.

אך אם ארץ מטורפת של יהודים רוצה להרשות לאיחוד של "מפלגות ערביות" להשיג קולות שיתמכו בתקוותם בת 67 השנים של הערבים לזרוק את היהודים לים, לגמרי הגיוני וסביר שבבחירות בישראל, מפלגה שמבקשת לשמור על האופי היהודי של המדינה היהודית, שהיהודים חלמו עליה אלפיים שנה, תאמר למצביעיה שאם הם לא יוצאים להצביע במספרים גדולים מספיק, כדאי שיהיו מודעים למאמץ האדיר שנעשה להסיע ערבים להצביע במספרים גדולים. ולכך שהמפלגות הערביות האלה מבקשות לגרש אותם, דבר שברור למי שעקב אחרי הקריירות של טיבי וזועבי וחבר מרעיהם. לכן כדאי שגם היהודים יצאו להצביע.

זאת צביעות מצד השמאל למתוח ביקורת על קמפיין לגיטימי כזה – בהתחשב בהקשר הייחודי של ההצבעה בישראל. אך אנחנו כבר מצפים לשקרים ולעוינות מצדה של כריסטיאן אמנפור. ו"הניו יורק טיימס" נוהג כך כבר מאה שנים – שהתעלם מן השואה בזמן שהתרחשה לנגד עיניו, ואחר-כך התנגד להקמת מדינת ישראל בכך שקידם באופן מלאכותי את "המועצה האמריקנית ליהדות", גוף חסר חשיבות, כאילו האנטי-ציוניות שלה משקפת את התפיסות של יהודי אמריקה. אנחנו יכולים רק לתמוה על העמדת הפנים והצביעות שלהם. אם אמנפור תנסה לדווח "ללא חת" מסוריה או מאיראן, היא תיהרג שם חיש מהר. זה נכון גם לגבי "הניו יורק טיימס" וכותבי מאמרי המערכת שלו.

ואנחנו לא נוכל לצאת להגנתם. גם מפני שאותן חברות אפרטהייד גזעניות אפילו לא ירשו לכף רגלנו לדרוך בשטחן, דבר ראשון. ודבר שני, מפני שכעת, לאחר שהבחירות הסתיימו, חזרנו שוב למרתפים שלנו, עותקי החוקה שלנו שוב מוסתרים, ואנחנו שוב מנופפים בגאווה בכרטיס חבר האיגוד שלנו. אנוסים. מסתתרים.

עד הבחירות הבאות.