ההגדה: מדריך הישרדות ליהודים בגלות

מסרים סמויים בהגדה מחזקים את הקשר להיסטוריה היהודית ולארץ ישראל

פרופ' משה דן , ה' בניסן תשע"ה

חדשות אורח
חדשות אורח
צילום: iStock

נוסח ההגדה המצוי בידינו הוא תוצר של הגלות. ההגדה חוברה בבבל בתקופת הגאונים. לאורך הדורות דבקו יהודים בכל העולם במסמך מיוחד זה, המורכב מקטעים מהתלמוד וממקורות אחרים. מאות פירושים נכתבו עליה – ואולם יש בה מסר סמוי.

נראה שההגדה באה ללמד את סיפור יציאת מצרים ואת שורשיו של עם ישראל, אך אין בה רצף כרונולוגי או קו ברור של השתלשלות עניינים. ההגדה אמנם נקראת בליל הסדר, אך היא לכאורה חסרת סדר.

ההגדה גדושה דרשות וסיפורים היסטוריים, ואולם באף אחד מהם לא הוזכרו הדמויות המרכזיות ביותר ביציאת מצרים, משה רבנו ואחיו אהרון. הדמויות הבולטות בהגדה הם תנאים ואמוראים וכן בנים טובים וטובים פחות של עם ישראל. כאן הרמז הראשון למטרה האמיתית של ההגדה.

מרכז התרבות הארמית היה בבל, ושם ישבו מחברי ההגדה לאחר שהוגלו מארץ ישראל. הקהילה היהודית בבבל הייתה קהילה תורנית תוססת ומלוכדת, ורבניה הנהיגו את העולם היהודי כאלף שנה. לקראת סוף תקופת הגאונים איימו על עם ישראל לא רק גזרות השמדה, אלא גם סכנת התבוללות. רבני בבל ראו את הנולד וחיברו "מדריך הישרדות" ליהודים בגלות – היא ההגדה.

ההגדה היא מדריך קומפקטי להעברת המסורת היהודית. במציאות הגלותית – הרדיפות, הבידוד, הניתוק מאוצר הספרים היהודי – היה שימור היהדות משימה קשה. באמצעות סיפורים ושירים משפחתיים החדירה ההגדה זהות יהודית וידיעות היסטוריות. לאורך ההגדה שזור המסר החבוי של חזון הגאולה והשיבה לארץ ישראל.

ההגדה מזכירה לנו שההיסטוריה היהודית התחילה בתרבות האלילית בארם נהריים ובעבדות במצרים. יציאת מצרים אינה רק השחרור מעבדות, אלא גם לידתו של עם ישראל, יצירת הלאום היהודי. מודל הגלות-גאולה של מצרים הוא המודל של ההיסטוריה היהודית לדורותיה. הלאומיות הישראלית הפיזית – המערכות הפוליטיות, המשפטיות והכלכליות – נקבעת על ידי מקום, כלומר שטח גיאוגרפי. לעומת זאת, המהות הרוחנית הייחודית הישראלית נקבעת בממד הזמן. היא מבוססת על היסטוריה, זיכרון והכרת הייעוד.

מאחר שההגדה משמשת מדריך הישרדות ליהודי הנודד בארצות הנכר, היא מדגישה את מרכזיותה של ארץ ישראל ומתמצתת את עקרונות היהדות ואת ההיסטוריה היהודית. הרבנים המוזכרים בה הם אלה שהנהיגו את עם ישראל לאחר חורבן הבית השני ביבנה ולאורך מרד בר כוכבא והגלות (מהם אף נהרגו על קידוש השם): רבן גמליאל, רבי עקיבא, רבי טרפון, רבי אליעזר, רבי יהושע ורבי אלעזר. ציטוטיהם פזורים לאורך התלמוד ופרקי אבות. מרכזיותם בהגדה מלמדת על גודל הטראומה שנגרמה לעם ולמסורת מהפיזור בגלות.

הסיפורים והשירים שבהגדה מעידים על השאיפה להאיר את חשכת הגלות ולהפיח ביהודים הגולים תקוות חיים. הן כיחידים הן ככלל, כולנו ארבעת הבנים: התם, הכועס, המרדן והנאמן. מה שמאחד אותנו הוא אמונתנו בה' האחד, כפי שאנו מכריזים בקריאת שמע.

"הגיע זמן קריאת שמע". כך אומרים בהגדה תלמידיו של רבי עקיבא, אותו רבי עקיבא שעתיד היה למות על קידוש השם תוך אמירת "שמע ישראל", הכרזת האמונה היהודית המלווה את היהודי מראשית עד אחרית. אך קריאת שמע אינה רק "ה' אחד" – הכרזה על ייחוד ה', אלא גם "שמע ישראל" – הכרזה על אחדות ישראל, גם בגלות, על אף הייסורים והסבל. קריאת שמע מבטאת את הזהות ואת הייעוד.

הגלות ניתקה אותנו ממקור חיינו וייעודנו וצמצמה את עולמנו. המציאות הגלותית דרשה התמקדות בתמצית, במצוות בסיסיות שנועדו כביכול לשמר יהדות מינימלית. במקום קרבנות באו תפילות, והמצוות הפכו למעשים יבשים ומנותקים. ההגדה נועדה להחדיר במצוות הפסח (אכילת מצה, ההימנעות מחמץ) משמעות, אמונה וזיקה לשורשים.

הפרדוכס שבמצה – "לחם עוני" המסמל חירות – מזכיר לנו שבהיותנו בגלות עלינו להתקדם כל הזמן לעבר הגאולה. ההגדה מזכירה לנו שהמצה נאכלת יחד עם המרור וקרבן הפסח המוקרב בבית המקדש בירושלים. היא מעוררת בנו געגועים למקומות הקדושים הרחוקים, שכמעט נשכחו מלבנו, כדי לחזק את הקשר לה', לעם ישראל, לארץ ישראל.

בתוך כל החורבן והבלבול של הגלות ההגדה מלמדת אותנו מנין באנו ולאן אנו הולכים. עלינו לזכור לא רק את תפקידנו לשאת את דגל התורה והמונותיאיזם, אלא גם את ייעודנו ואת ארצנו.

יתרה מזו: חג הפסח הוא תחילתה של תקופה בת חמישים יום ששיאה הוא חג השבועות – חג מתן תורה. זהו גם חג הביכורים, שבו מביאים ביכורים לבית המקדש בהודיה לה' על פירות ארצנו הטובה.

בשיר "חד גדיא", שיר של סמלים, רמוזה ההיסטוריה רצופת הסבל של עם ישראל, הרמוז בגדי האחד. בעלי החיים מסמלים את אומות העולם: חתול (מצרים), כלב (אשור), מקל ואש (בבל), מים (פרס ומדי), שור (יוון), שוחט (רומי), מלאך המוות (צלבנים, מוסלמים, נאצים וסובייטים). המטבע המוזכר, הזוז, היה מטבע כסף מתקופת מרד בר כוכבא. שוויים של שני זוזים היה מחצית השקל, שכל יהודי נתן בכל שנה לבית המקדש לצורך קניית קרבנות ציבור.

באמצעות מספרים השיר "אחד מי יודע" מלמד עקרונות יסודיים ביהדות: לוחות הברית, האבות והאימהות, חומשי התורה וסדרי המשנה, שבת וברית מילה, חודשי לידה, עשרת הדיברות, כוכבים, שבטי ישראל ומידות ה'.

השיר "דיינו" אינו רק שיר הודיה והערכת הטוב. בסופו יש דגש על המטרה: קבלת התורה, שבת, ארץ ישראל ובית המקדש.

סיפורים ושירים אלה מספרים את תולדות ישראל בעבדות ובחירות, בייאוש ובתקווה, בפיזורנו בגלות ובשבתנו על אדמתנו.

ההגדה מזכירה לנו שהיינו עבדים בגלות, אך הגלות אינה מקומנו גם כשאיננו עבדים. שולחן ליל הסדר מחזיר אותנו לעבר ומכוון אותנו לעתיד.

"לשנה הבאה בירושלים" אינה רק הבטחה אלוקית, אלא גם שבועה שאנו נשבעים.

תרגמה: צפורה קפלן