ההלל החצוי

הצפנת האפיקומן רומזת לטוב הצפון לכנסת ישראל, המסבה בליל הסדר, משבחת את גואלה ומחברת בין 'ימות עיניתנו' לימות המשיח.

הרב ישי אביעזר , י"א בניסן תשע"ה

הרב ישי אביעזר
הרב ישי אביעזר
צילום: עצמי

אחת בשנה אנו גומרים את ההלל בתפילת ערבית. ליל השימורים של יציאת מצרים, מחייב הלל לילי מיוחד, שלא כבשאר מועדי ישראל.

אין זאת אלא שהגאולה התחילה כבר בלילה, על אף שהיציאה ממצרים הייתה רק למחרת: "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם" (במדבר לג). הכרזתו של הרודן המצרי בחצי הלילה "קומו צאו מתוך עמי", יצרה גאולה כבר בתוך מצרים, על אף שעדיין לא יצאו ממנה.

אלא שמלבד ההלל הנאמר בצבור בתפילת ערבית, עוד נאמר הוא גם בשולחן הסדר. ושתי שאלות בדבר: ראשונה, מדוע יש לומר פעמיים הלל? ושניה, מה בין שני ההילולים הציבורי והפרטי? אך מלבד ההלל הבא במועדים ובראשי חודשים, המכונה בגמרא 'הלל המצרי', עוד מצמידים אליו בליל הסדר גם הלל נוסף המכונה בגמרא 'ההלל הגדול', המפרט עשרים ושש פעמים את חסדי הבורא, הנחתמים במילים 'כי לעולם חסדו' (תהילים קל"ו).

נראה לומר שההלל המצרי בתפילת ערבית, עניינו הלל ציבורי כבכל המועדים האחרים בשנה. קריאתו בלילה מלמדת על שונותו משאר המועדים, ומגלה שהגאולה החלה כבר בלילה קודם יציאת מצרים. להלל הבא בשולחן הסדר, לעומתו, יש ביטוי אחר. קריאתו הנחלקת לשני חלקים, מכינה את ה'שולחן עורך' באמצעו, באופן שחלקו הראשון של ההלל בא קודם הסעודה, וחלקו השני לאחריה.

נחלקו בית שמאי ובית הלל במשנה (פסחים פרק י), עד היכן הוא קורא לפני הסעודה. אך הצד השווה שבהם הוא, שיש לחלק את ההלל לשניים. נראה לומר, שחלקו הראשון של ההלל מדבר על גאולת מצרים, בו מהללים ומשבחים בצאת ישראל ממצרים. אך חלקו השני של ההלל, עוסק בגאולה העתידה, שגאולת מצרים היא הדגם שלה.

כך מבינה הגמרא (פסחים קיח): 'הלל יש בו חמישה דברים הללו: יציאת מצרים – בצאת ישראל ממצרים, קריעת ים סוף – הים ראה וינוס, מתן תורה – ההרים רקדו כאילים, תחיית המתים – אתהלך לפני ה' בארצות החיים, חבלו של משיח - לא לנו ה' לא לנו'. נמצא שחלוקת ההלל לשניים, מפרידה בין יציאת מצרים קריעת ים סוף ומתן תורה, לתחיית המתים וחבלו של משיח.

מתוך כך מובן, שחלקו הראשון של ההלל הנאמר לפני הסעודה, עניינו להלל על יציאת מצרים, אך חלקו השני שבא אחרי הסעודה עניינו להלל על הגאולה המתקרבת. יש קשר בין הגאולה הראשונה לאחרונה. את הקשר הזה מלמדת ההגדה בעצמה. רבי אלעזר בן עזריה מגלה 'לא זכיתי שתיאמר יציאת מצרים בלילות'. כוונתו שלא התברר לו מניין החיוב בתורה לקרוא פרשת ציצית בלילה, שיש בה הזכרה של יציאת מצרים.

עד שדרשה בן זומא, שנאמר "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". 'ימי חייך' הימים, ומריבוי של 'כל' לומדים על הלילות. אך לדעת חכמים שם, נדרש הפסוק על ימות העולם הזה וימות המשיח. הרי שלדבריהם יש חיוב להזכיר יציאת מצרים אף בימות המשיח. יציאת מצרים בימות המשיח מלמדת על הקשר בין שתי הגאולות, האומר שגאולת מצרים היא המודל של הגאולה העתידה. ולא זו אף זו, גאולת מצרים היא תחילתו של תהליך גאולי, שהולך ומתקדם עד הגאולה השלמה.

נמצא שההלל החצוי בליל הסדר, עניינו להצביע על שתי גאולות ולא על גאולת מצרים לבדה. לומר לך שיש להודות ולהלל על הניסים והנפלאות של גאולת מצרים, ולראות בהם את ההמשכיות וההתהוות של הגאולה המתקרבת. הסעודה האמצעית של פסח מצה ומרור, לא מגלה על יציאת מצרים לבדה, אלא מתפללת לבניין המקדש לאכול שם מן הזבחים ומן הפסחים.

ההלל הגדול הנצמד להלל המצרי בחציו השני של הסדר, מורה שהוא אינו רק שבח של 'נותן לחם לכל בשר' כדברי הגמרא שם, אלא יש בו ביטוי גאולי של אחרית הימים. הלל המצרי מלמד על העבר, ואילו הגדול מלמד על העתיד. ברכת השבח הבאה בסופה של ההגדה, כוללת שני הללים, נשמת כל חי, וחותמת 'ב'מלך מהולל בתשבחות'. לומר לך, חצה את המצה לשניים, את חלקה הראשון אכול בחציו הראשון של הסדר, אך את חלקה החצוי והצפון, אכול לקראת חלקו השני של הסדר.

"מה רב טובך אשר צפנת ליראיך" (תהילים לא). צופן העתיד הולך ומתגלה. צפונות הגאולה מאירים כאיילת השחר בבקעת ארבל. הצפנת האפיקומן רומזת לטוב הצפון לכנסת ישראל, המסבה בליל הסדר, משבחת את גואלה ומחברת בין 'ימות עיניתנו' לימות המשיח.