היציאה מקבעון מחשבתי

ד"ר הרב אבי קרסנטי , י"ב בניסן תשע"ה

הרב אבי קרסנטי
הרב אבי קרסנטי
צילום: עצמי

1. הצורך בפרספקטיבה בהכנותינו לחג

אנחנו נמצאים בשלב האחרון לפני חג חירותנו, כאשר האומה הישראלית המשתחררת, מסמלת לכל העולם את הופעתו של אביב האומות.

ברוך ה', לאחר שעבדנו קשה בנקיונות, מגיע לנו קצת מנוחת הנפש. ראשית, יש לזכור את המצוה העיקרית של ליל הסדר והיא וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ (שמות יג, ח). החובה החינוכית מוטלת על כתפינו כהורים וכמחנכים, ועלינו להגיע רעננים לליל הסדר ולא סמרטוטים, למי שעלול להתבלבל לרגע בין תפקידו לבין כלי עבודתו.

יש פה צד חינוכי-ערכי כלפי ילדינו, בכך שנפגין שהעיקר הוא החינוך לדורות ולא עבדות הניקיונות לדורות. הפעם אין המצוה היומית של "זכירת יציאת מצרים" מספקת, אלא יש צורך במצוה נוספת של "סיפור יציאת מצרים", וכדברי מרן הרב קוק זצ"ל במצות "הרביית הסיפור" (סידור עולת ראי"ה). רבותינו כבר הקדימו את הצורך למודעות החירות הנפשית לתחילת חודש ניסן.

2. ברכת האילנות – התחדשות הטבע או התחדשות האדם?

הטור והשולחן ערוך (שו"ע או"ח סימן רכו, סעיף א) פסקו על פי רב יהודה בגמרא (תלמוד בבלי, מסכת ברכות מג, ב) שיש לברך את ברכת האילנות. אך לשון הגמרא והפסיקה שונה מהלשון הרגילה בשימוש לשאר ברכות הראיה, שהרי כתוב:

"היוצא בימי ניסן ורואה אילנות שמוציאין פרח, אומר: בא"י אמ"ה שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם. ואינו מברך אלא פעם אחת בכל שנה ושנה. ואם איחר לברך עד אחר שגדלו הפירות, לא יברך עוד".

יש כאן להתפלא על לשון השולחן ערוך, כאילו התווספו כאן לא מעט "תוספות" מילים לברכה יחסית פשוטה. ניתן לשאול למשל:

היוצא: למה לא כתוב רק "הרואה" כפי שמופיע בנוגע לברכות הראיה בסוף מסכת ברכות (פרק ט', פרק הרואה).
יציאה: מה כאן הענין של "היוצא"? ואם אדם לא יוצא, אבל רואה עצים מלבלבים מחלון ביתו, יכול/פטור לברך?
מבוא: ואם באמת עוסקים רק באילנות, אז למה לא מברכים מיד: "אשר ברא אילנות טובות"? למה יש מן "מבוא" ארוך: "שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות".

לא חיסר: מה קשור לברכת האילנות המונח "שלא חיסר בעולמו כלום", הרי יכולנו לברך זאת גם בברכות השחר?
בריות: ומה קשור לברכת האילנות המונח "בריות טובות", הרי לא מברכים "עושה מעשה בראשית".

נראה שיש נפקא מינה אמונית, ולא רק הלכתית, לכך שהאדם "יצא" לא רק פיזית מביתו, כי אם נפשית מ"קיבעון רוחני" של החורף ושל החיים הלחוצים. בלי זה הוא כנראה לא יידע להעריך באמת את טוב העולם ואת החסד היומי שה' נותן לנו. רק כך, ע"י יציאה ממש, ניתן לברך בכוונה ולהודות לה'. מצב יציאה זה מקיבעון חוזר על עצמו בתנ"ך, כפי שהיה מלמד הרב עוזי קלכהיים זצ"ל (ספר "ארץ מול שמיים – מדרשי גשם ארץ ישראלים), וגם בדוגמאות נוספות שהוספנו כאן:

נח: "צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ." (בראשית ח, טז) – גילוי עולם חדש המחכה ומצריך פתיחות!
אברהם: "וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם..." (שם טו, ה). גילוי המציאות.
משה רבינו: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם..." (שמות ב, יא) – ראיה אחרי יציאה.
בני ישראל: "... וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם יב, מא). – שוב גילוי עולם חדש!
יחזקאל: "...קוּם צֵא אֶל הַבִּקְעָה וְשָׁם אֲדַבֵּר אוֹתָךְ" (יחזקאל ג, כב)... – גילוי שכינה אחרי היציאה!…

בהגיענו לחודש האביב, חודש הגאולה הראשונה, מתגלים שני צרכים משלימים: הראשון הוא לצאת – לצאת לברכת האילנות, לצאת ממצרים, לצאת מהעבדות הפיזית, לצאת מהקיבעון המחשבתי של מי שרוחו עדיין משועבדת – והשני הוא לגלות את ההשגחה העליונה – לראות את העצים המלבלבים, להפנים את זכותנו הענקית בדור זה של התורה הגואלת, ולהעביר לשאר בני המשפחה את התובנות הנ"ל בליל הסדר. לא מספיק "סוּר מֵרָע" אלא יש צורך בעוד שני שלבים: "וַעֲשֵׂה טוֹב", ולבסוף "בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ" (תהלים לד, טו).

חג חירות שמח!