על אובמה: רק עוד 5 שעות לסיום הצום

הרב פרופ' דב פישר , י"ג בניסן תשע"ה

הרב דב פישר
הרב דב פישר
צילום: עצמי

מלבד היותי עורך דין ומרצה למשפטים, אני גם משמש כרב למעלה משלושים שנה. כמעט בכל יום כיפור ותשעה באב, אני רואה אנשים מביטים בשעונים שלהם או בשעון שעל הקיר (ובתשעה באב בסמרטפונים שלהם), ככל שיום הצום הולך ומתקרב לסופו.

אלה האנשים שמתחילים לסבול מכאבי ראש, אולי מבחילה, או – גרוע מזה – ממיגרנות. הם יכולים לבוא אליי, 19 או 20 שעות אחרי תחילת הצום ולשאול את השאלה האולטימטיבית שנמצאת במקום השני ב"רשימת השאלות הכי נפוצות" שרבנים נשאלים: "רבי, כמה שעות נותרו עד סוף הצום?" (אגב, השאלה מספר 1 ברשימה הזו היא: "רבי, מתי בשבוע הבא אפשר להתחיל לאכול חמץ?")

אנחנו, היהודים, אוהבים להתלונן אמנם, אבל אנחנו לא רכרוכיים, למרות עורכי הדין עם התיקים שלהם, הרופאים בחלוקים הלבנים שלהם ורואי החשבון עם המחשבים שלהם. כשאנחנו צמים, אנחנו צמים באמת – בלי אוכל ובלי מים. בלי כל השטויות של "אני צם, אז אני רק שותה מיץ". כשאנחנו צמים, אנחנו הולכים עד הסוף. וכתוצאה מכך, חלק מהאנשים נתקפים קצת סחרחורת ושאר מיני מחושים כשהם מגיעים לרבע האחרון של הצום.

אך אנחנו תמיד מחזיקים מעמד עד סיומו של הצום. עם מעט נחישות, אנחנו יודעים שבקרוב נתפלל תפילת ערבית, שתציין את סופו של תשעה באב, או שבקרוב נקרא "ה' הוא האלוקים" שבע פעמים ונשמע את תקיעת השופר שתציין את סיומו של יום הכיפורים. המים ושאר המשקאות נמצאים ממש מעבר לפינה. ואחריהם גם בייגלים ולקס. רק עוד חמש שעות לסיום הצום.

כך כולנו צריכים לראות את אובמה. רק עוד חמש שעות לסיום הצום. הוא גרם לאמריקה ולעולם נזק, לעתים תכופות באמצעות מדיניות התערבותית חובבנית וכושלת ולעתים תכופות לא פחות באמצעות הכישלון המופלא של חוסר מעש, יותר מכל נשיא אמריקני אחר לפניו. הוא מעולם לא התאים לתפקיד – ולמרבה הפלא – איכשהו הוא גם לא התפתח במהלך כהונתו. הוא צמח בפוליטיקה האמריקנית מבלי לצבור שום ניסיון ביצועי, הוא חסר ניסיון בענייני חוץ, הוא כיהן בסנאט של ארה"ב רק פרק זמן קצר מאוד, שבו עסק בחקיקה באופן מצומצם מאוד, ואת שהותו הקצרה מאוד שם ניצל בעיקר כדי להתכונן להתמודדות שלו על הנשיאות.

הוא התמודד על הנשיאות בעיתוי מושלם מבחינתו – כשיריבו היה המועמד הרפובליקני החלש ביותר לנשיאות, ג'ון מקקיין, והכלכלה האמריקנית הייתה בקריסה מוחלטת בעיצומו של הקמפיין. לכן כולם רצו שינוי, וכך הוא החליק פנימה, עם ההכרזה המפורסמת שזה יהיה היום שבו מפלס האוקיינוסים יפסיק לעלות וכדור הארץ יתרפא.

פתאום קיבלנו מגלומן נרקיסיסט ונטול כישורים, איש נקמני וקטנוני שהקיף את עצמו בנאום מפורסם אחד בעמודים יוונים ורומיים משני צדיו, כמו קיסר שמדבר אל האימפריה שלו. והליברלים ויפי הנפש של העולם בלעו את זה בשקיקה. גם בעוד מאה שנים ינסו היסטוריונים לפענח איך קרה שאובמה קיבל פרס נובל ביום שבו נבחר כמעט. האמריקנים יזכרו את הנשיא שנטש את עמדתו כדי להרעיף על הוועד האולימפי הבינלאומי את כבודו בציפייה שזה יגמול לו בקיום המשחקים האולימפיים בשיקגו. הוא הובס בפעם הזאת, כפי שהובס בכל משא ומתן שבו עבד עם גורמי חוץ.

הוא לא יודע לנהל משא ומתן. הוא חידש את יחסי ארה"ב עם קובה – החלטה פוליטית סבירה בהחלט יובל שנים אחרי שהמתיחות עם הוואנה הגיעה לנקודת רתיחה במשבר הטילים בקובה – אך הוא לא קיבל שום דבר בתמורה. הוא פגע ביכולת של פולין וצ'כוסלובקיה להגן על עצמן מפני התקפה אווירית של רוסיה בלי להשיג שום שינוי מוולדימיר פוטין. הוא הודיע לטאליבן שארה"ב תיסוג בקרוב מאפגניסטן באופן חד-צדדי, והודיע שיוותר על כל ההישגים שהשיגה אמריקה בהרגעת עירק, אחרי ש"הגברת הכוחות" שדרש הסנטור מקקיין ושהתבצעה בפיקוחו של הגנרל דייוויד פטראוס השיגה את המטרה, כשארה"ב תיסוג משם נסיגה מלאה. כשארגון דאע"ש קם כדי למלא את החלל שנוצר בעירק, הוא התבדח וקרא לו J.V. – קבוצת ספורט זוטרה של סטודנטים שנה א' וב', לא משהו רציני, לא משהו שצריך להילחץ בגללו.

במשמרת שלו השתלט פוטין על חצי האי קרים וכעת הוא מתחיל להשתלט על שטחים באוקראינה, כשבמקביל יריביו נרצחים בחזית הקרמלין או נשלחים לכלא לעשרות שנים. במשמרת של אובמה עברה מצרים ממובראק למורסי והאחים המוסלמים – דבר שעליו אובמה שמח, למרבה התימהון – עד שגנרל א-סיסי עלה לשלטון בדרך נס ודיכא את האחים המוסלמים, התפתחות שעליה הגיב אובמה בתחילה בהגבלת הסיוע האמריקני למצרים.

במשמרת של אובמה המשיכה אמריקה לשתוק בזמן שאזרחים איראנים סיכנו את חייהם ברחובות בהפגנות נגד זיוף תוצאות בבחירות ודרשו חירות. במשמרת של אובמה עברה לוב מרודן מטורף ולא שפוי שנחלש במקצת עם הגיל לחבורה של טרוריסטים מטורפים ולא שפויים שמשתוללת ללא שליטה, מחריבה את הארץ, רוצחת אזרחים מערביים ומתנקשת בשגריר האמריקני בבנגאזי. במשמרת של אובמה, עכשיו, תימן עולה בלהבות, וסין השיגה שליטה על 90 אחוזים מהמתכות העפרוריות הנדירות שיש להן חשיבות צבאית ואסטרטגית.

כשהשגריר האמריקני בבנגאזי נרצח, נקטו אובמה והילרי קלינטון – היא מכה נוספת, אך כזאת שמושכת את הבוחרים האמריקנים הרבה פחות – בתכסיס שמטרתו להעביר את נטל האשמה מההתנהלות החובבנית והכושלת שלהם לבחור ביש מזל שהעלה ליוטיוב סרטון מטופש בן עשר דקות שהעליב את מוחמד ואת הקוראן. זה היה סרטון גרוע ונלעג שזכה אולי ל-300 צפיות ולארבעה לייקים אולי, וכמעט איש לא ראה אותו. לכן אובמה, קלינטון ואנשי הצוות שלהם הריצו שמועה שרצח השגריר האמריקני בבנגאזי, שתוזמן ליום השנה ה-11 לאסון מגדלי התאומים ב-11 בספטמבר, היה תוצאה של סרטון חסר חשיבות ביוטיוב.

הם שלחו את סוזן רייס, חובבנית פוליטית נטולת כישורים להפליא שהם העלו לדרגת שגרירת ארה"ב באו"ם ושכעת משמשת, כמה הולם, כיועצת לביטחון לאומי של אובמה, להופיע בסדרה של תוכניות אירוח בטלוויזיה ולהטיל את האחריות על הטבח בבנגאזי על סרטון של עשר הדקות ביוטיוב. הם אפילו עצרו את נקולה נקולה (המכונה גם סאם בסיל), יוצר הסרטון – כפי שהם פועלים כעת לעצור את הסנטור רוברט מננדז מניו ג'רזי, שהתנגד לאובמה בכניעה בעניין קובה וגם לניסיונו עכשיו להקריב את ישראל.

גם ביחסיו עם ידידיה של ארה"ב, אובמה הוא מקור מבוכה. בדרום אפריקה, בטקס זיכרון רציני לנלסון מנדלה, הצטלם אובמה בסלפי עם ראש ממשלת דנמרק, הלה תורנינג שמידט. בביקורו באנגליה העניק למלכה אליזבת אייפוד ולראש הממשלה גורדון בראון קופסה של 25 סרטי די-וי-די, מתנה שה"לונדון טלגרף" תיאר כ"מלהיבה כמו זוג גרביים". אחרי שנעדר באופן בולט מן הצעדה ההמונית בפריס אחרי הטבח ב"שארלי הבדו", שלח אובמה את ג'ון קרי לצרפת עם זמר הפולק ג'יימס טיילור לשיר "יש לך חבר". ועכשיו, כמובן, ישראל.

חשוב לזכור שכבר חלפו שש שנים וחודשיים מאז הושבע אובמה לנשיא בפעם הראשונה. יותר משלושה רבעים משמונה השנים, תקופת הכהונה המרבית, שלו עברו. נותרו רק 22 חודשים. רק עוד חמש שעות לסיום הצום. אלה יהיו 22 חודשים כואבים, כמו שחמש השעות האחרונות של הצום תמיד קשות. הוא כבר גרם נזק רב מאוד, ויש עוד הרבה נזק שאפשר לגרום. אך, מצד שני, כפי שכבר הוכיח ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, כולנו כבר יודעים מי הוא באמת עכשיו. הוא כבר לא מרמה אותנו בהבטחות היפות שהוא לא יקיים. אנחנו יודעים שהוא רוצה להרוס את תעשיית הנפט האמריקנית, ולכן התעשייה הזאת מבצעת עכשיו סידוק סלעים באדמות פרטיות שהוא לא יכול לשלוט בהן.

הקונגרס יודע איך רשות מס ההכנסה שלו הטרידה באופן ממוקד פוליטיקאים שמרנים, איך משרד המשפטים שלו בראשותו של אריק הולדר הפך לכלי פוליטי שליבה את המתיחות הגזעית, שאין לו שום כוונה לאבטח את הגבול הדרומי של ארה"ב. כולנו כבר קלטנו מי הוא באמת. המצביעים מכירים אותו מספיק כדי לכתר אותו משני צדיו בסנאט רפובליקני ובבית נבחרים רפובליקני, וגם במגוון מוחץ של מושלים רפובליקנים ברוב מדינות אמריקה.

אט-אט כוחו וסמכותו מצטמצמים, והוא הופך ל"ברווז צולע" שרבים מחברי המפלגה הדמוקרטית שלו מתחמקים ומתרחקים ממנו, גם כאשר הוא מגעגע בקול הולך וגובר בזמן שמפלס המים באוקיינוסים שלו ובבריכות שלו הולך ויורד. אנחנו רק צריכים להיות חזקים עוד קצת. לתת היתרי בנייה ביהודה ובשומרון. להתעקש שאבו מאזן יכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית. לעמוד בפיתוי להיכנע, לא לחטוף משהו לאכול או לשתות. רק עוד חמש שעות עד סיום הצום. התה והקפה, הבייגלים והלקס, ממש מעבר לפינה. אנחנו יכולים לעשות את זה.

עד כה תמיד עשינו.